שני היעדים הללו, שנראים מנוגדים, הם למעשה שני צדדים של אותו דחף: כסף ונצח. כוח וכפרה. הוא רוצה שהעולם יראה בו לא רק איל-הון, אלא גם מושיע. רק כשיזכה בשניהם, בעושר שאין דומה לו ובחיבוקו של האל או של ועדת הנובל, ירגיש שכל חלומותיו הוגשמו, ושאפשר סוף-סוף להיפגש עם האל שבו הוא מאמין, ואולי גם עם ישו עצמו.
אבל עד אז, שום דבר לא יעצור אותו. טראמפ, כדרכו, איננו הולך, הוא דורס. מוחק יריבים, מחליף אויבים שהיו חברים, בחברים שאולי יהיו אויבים, וגם מוכן לשכוח את פשעי נשיא סוריה, הקשורים לארה"ב, כמובן אם זה יוביל אותו צעד קרוב יותר לתהילה. הקנאה באילון מאסק, שהקדים אותו בשמיים ובשווקים, הפכה למנוע חזק יותר מכל טסלה, לטיל מהיר יותר מכל שיגור של SpaceX.
והיעד הבא כבר מסומן: סוריה החדשה. טראמפ מבין שסוריה החרבה יכולה להפוך לעסקה הגדולה של חייו. מדינה גדולה, שתיבנה מחדש מכספי מנהיגים ומיליארדרים שיחזרו אליה דרך דלת אמריקנית, והוא, כרגיל, יחזיק במפתח. נשיא סוריה אולי חייל טוב, אך ספק אם ידע להגן על מדינתו מטראמפ, האיש שיודע להפוך גם שלום לשוק של הון. אם סוריה תצטרף להסכמי אברהם, פרס נובל לשלום כבר מחכה לו מעבר לפינה. וכשטראמפ יקבל אותו, הוא לא יראה בכך סמל לפיוס, אלא אישור רשמי לכך, שאלוהים עצמו נכנס לשותפות עסקית איתו...