התשובה לשאלה "היכן היה צה"ל בשבעה באוקטובר?" היא בעצם פשוטה עד כאב: בגדה המערבית, עסוק במניעת התפרעויות עתידיות של תושבים ערבים במהלך חג. וכך, באירוניה מרה וכמעט פואטית, התשובה לשאלה המתלווה: "היכן צה"ל כשהפורעים היהודים מתנכלים לתושבי הגדה, ואף פוגעים בחיילים עצמם?" פשוטה לא פחות: בעזה.
זה כמעט כאילו מישהו כתב תסריט אבסורדי במיוחד, שבו הצבא מתרוצץ בין חזיתות בלהט של שלומיאל, כשהמזל הרע, של השלימזל, דבק דווקא באזרחים. מדהים, אבל לא במובן המצחיק: נדמה שצה"ל מפתח לוח שנה מבצעי שמתאים לשלימזל הספרותי מן הפולקלור היהודי, תמיד בדיוק במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ולפעמים גם בלי להבין שהוא בסצנה הלא נכונה. לא, זה לא מצחיק. זה אפילו לא אנושי.
המציאות המתוארת אפילו אינה עומדת בסטנדרט המינימלי של התנהלות הגונה, אחראית או מוסרית. זה לא רק לא מצחיק, זה גם לא מתקרב למשהו שאפשר לכנות אותו "התנהגות של אדם רציני". זו מציאות שבה הצבא לא נמצא בדיוק במקום שהכי צריך אותו, כי המשימות שלו פרושות, כמו גומי שחוק, לא רק בין הים לירדן אלא, אם להקשיב לדימויים מהדרג המדיני, כבר כמעט בין הים לנילוס או לפרת והחידקל. כשזה סדר העדיפות, לא צריך שלומיאל; מספיק מבוגר אחראי אחד, שאינו בנמצא.