מדוע בישראל שינוי דעה הוא לא כישלון אלא הקריטריון להצלחה? מסתבר שבפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים הדרך לפסגת השלטון אינה מרוצפת בעקרונות, אלא במה שניתן לכנותו גאונות פתלתלה. לא האמת מובילה את מקבלי ההחלטות ולא נאמנות לרעיונות; אלא היכולת לבצע פניית פרסה חדה, ולשכנע את הציבור שלא הייתה שם כל פנייה. לא סוס ולא פרסה. היתרון האמיתי של הפוליטיקאי הישראלי איננו עִקביות. להפך: העקביות נחשבת כיום כמעט למכשול. הצלחה שלטונית תלויה בראש ובראשונה ביכולת לזגזג, לשנות כיוון, למחוק את האתמול ולהמציא מחר חדש. הפוליטיקאי המודרני אינו בונה את כוחו על עמוד שדרה, אלא על גמישות יתר של עמוד השדרה. הדוגמה האחרונה והמובהקת היא התנהלותם של בכירי הליכוד, בשעות ובימים שלאחר שבעה באוקטובר. כמעט כולם, בקול ברור, דיברו על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית. שבוע חלף, אולי פחות, והדברים התהפכו: אותם קולות בדיוק הכריזו כי ועדת חקירה תהיה אסון לאומי, חבלה במלחמה והנחתת מכה על צה"ל. האם קרה משהו במציאות שהצדיק את המפנה? בשטח, כמובן, לא השתנה דבר. אבל בשדה הכוח, שם הכל השתנה. הרי בפוליטיקה הישראלית שינוי דעה אינו חולשה; הוא הוכחה לנאמנות. לא לאמת, אלא למנהיג. המהפך אינו תוצר של בחינה מחודשת, אלא של תזמון. ומי ששולט בתזמון, שולט בהיררכיה. זו תמצית "הגאונות השלטונית", לא הידיעה, אלא היכולת להחליט מתי מפסיקים לדעת. הבייס זוכר? הבייס לא צריך לזכור. האבסורד המרתק הוא שחלק מהציבור אינו רק סולח על המהפכים הללו, הוא משתתף בהם. לוקח חלק פעיל. הנה דוגמה קלאסית: בנימין נתניהו הצביע בעד תוכנית ההינתקות מספר פעמים. לא "אולי". לא "היה כתוב אחרת". בעד! אבל עבור חלק מהבייס, ההצבעות הללו לא התרחשו. ואם התרחשו, הן לא נחשבות. ואם נחשבות, זו הייתה טעות טקטית, לא עמדה. הזיכרון הציבורי בישראל גמיש יותר ממחיקון. סתירה אינה מכשול; היא שוקעת במהירות בבוץ הצפוף של "התקשורת אשמה!!!" ו"המציאות השתנתה"... וכך נוצרת מעגליות מרתקת: הפוליטיקאי משנה דעתו, הציבור משנה את זיכרונו, הפוליטיקאי מסיק שהמהלך הצליח, וחוזר חלילה. מדוע זה מצליח להם? כי בפוליטיקה הישראלית של היום, האמת איננה המטבע. שליטה בהיפוך האמת היא המטבע. שלטון אינו מתבסס על אמירת האמת. שלטון הוא מנגנון של כוח, לא של אמת. הפוליטיקאי המוצלח הוא זה שאינו רק משנה את דעתו, הוא גם גורם לסובבים אותו לשנות את דעתם ברגע שהוא עצמו משנה את שלו. זו אינה חולשה, זו שיטה. מערכת משומנת היטב של נאמנות מותנית: מי שלא משנה דעה יחד עם המנהיג פשוט לא שייך יותר, הוא מועלם! ישראל אינה רק מדינה שבה דעות מתחלפות תדיר. ישראל היא מדינה שבה התחלפות הדעות הפכה לבסיס השלטון. שלטון המבוסס על אמת הוא שלטון שביר, אבל רצוי שהשלטון יתבסס על גמישות מוחלטת, על יכולת למחוק ולשכתב. זהו שלטון מסוג חדש: שלטון שבו הכוח הוא היכולת לשנות את המציאות באמצעות שינוי הנרטיב. ואם מישהו מחפש דוגמה עדכנית: המעבר מהתמיכה בוועדת חקירה להתנגדות לה, הוא לא תקלה. הוא פשוט עוד שיעור בגאונות השלטונית הישראלית: אמור דבר והיפוכו, וסמוך על כך שמחר איש כבר לא ישאל מדוע.