שלושה שופטים ישבו השובע באולם, מוכנים לדפדף בחומרי הדיון, מוכנים לשמוע טענות, מוכנים לעשות את עבודתם. רק דבר אחד לא היה מוכן: ראש הממשלה. הנאשם בנימין נתניהו, שהיה אמור להתייצב, לא הופיע. לא חצאי הסברים, לא תיאום, לא שמץ של אחריות. פשוט פישל. אולי מתח את החבל קצת יותר מידי? אולי. במדינה שמכבדת את עצמה, אי-הופעה של נאשם שהוא גם ראש ממשלה הייתה גורמת לרעידת אדמה. אצלנו? זה עוד יום רגיל במדינה שמשתדלת לשכנע את עצמה שהיא "דמוקרטיה נלחמת", יעני. גם דמוקרטיה וגם נלחמת... ומול המחזה הזה, כאילו ביקום מקביל, ניצב שר המשפטים יריב לוין, האיש שמאז שנכנס לתפקידו, עסוק בעיקר בדבר אחד: לספר לכולם איך מערכת המשפט פגומה, תוך כדי שהוא עושה הכל כדי לא לגעת בשום תקלה שמונחת אצלו על השולחן. למשל שבתי המשפט קורסים, שהתורים לדיונים מתארכים לשנים, שהמינויים תקועים, ששופטים פורשים ואין מחליפים ושהמערכת כולה זועקת "SOS". לוין? עסוק. מאוד עסוק, אבל רק לא במה שהוא צריך להיות עסוק. בכל פעם שיש משבר משפטי אמיתי, כזה שדורש מנהיגות, הוא נעלם כמו פריט במחסן של רשות הדואר. וכשמצלמה נדלקת, הוא מופיע, זוהר מתמיד, ומתחיל לספר כמה אחרים אשמים, וכמה התוכנית שלו הייתה מצילה את המדינה, אילו רק היו נותנים לו. הפער בין תפקידו הרשמי לבין ביצועיו הפך כבר לבדיחה לאומית: השר שאמור להחזיר אמון למערכת המשפט, גורם ליותר אנשים לפקפק בו וביכולותיו. השר שאמור לחזק מוסדות, עסוק בלפורר אותם. השר שאמור לנהל את המערכת, לא מצליח לנהל אפילו את סדר היום של עצמו. כך מוצאת עצמה ישראל ביום אחד שבו ראש הממשלה לא מגיע לבית המשפט, ושר המשפטים לא מגיע למשרד המשפטים. האחד מפשל באולם, השני מפשל במערכת שלמה. אינני משפטן, אבל אני מבין שנאשם שלא מגיע למשפט, עומד בפני מעצר, צו הבאה, עקב פגיעה קשה באמון בית המשפט, ופוטנציאל להמשך המשפט בלעדיו. מעניין מה בית המשפט יעשה. ההנחה הראשונית היא שהוא שיתעלם. מדוע להיכנס לעימותים עם נאשם, תאמר השופטת בקול ענות חלושה. מדוע? והציבור? מה גורלו? הציבור הופך לקהל שבוי בקרקס שבו הפיל מסרב להיכנס לזירה, והליצן המפוחד לא מצליח להצחיק. ובינתיים, מי שנדרשים לאחריות, מתרגלים בעיקר להתחמק ממנה. ושר המשפטים, מה יאמר? מה יעשה? נראה אותו, קודם מתחיל באותיות, אחר כך במילים, ובתום הדרך, כשזמנו אוזל, יגיע למשפטים... מעניין מה תהייה תגובתו הפעם.