עוצמות החרדה מהסחרור שאליו נכנסה היוריסטוקרטיה בעקבות פרשת הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי ומאפקט הדומינו שמתרחש לנגד עינינו ניכרות היטב בכנס העמותה של השופטים היוריסטוקרטים במלון דן כרמל - שממנו נשקף נוף מרהיב של מפרץ חיפה - כשברקע מהדהדים דבריו האפוקליפטיים של האדמו"ר הגדול של היוריסטוקרטיה הישראלית - כבוד הנשיא בדימוס אהרן ברק - על קיצה של הדמוקרטיה, תוך השמעת קריאה נואשת לעם להציל את העליון. "העמותה למשפט ציבורי" היא עמותה של שופטי בית המשפט העליון מהדור של אהרן ברק - האליטה היוריסטוקרטית בישראל. בצעירותי, כמרצה למשפט חוקתי, הגעתי שלוש פעמים לכנסים הללו - אך ככלל השתדלתי להימנע. אי-אפשר שם לבקר את היוריסטוקרטיה, ובראשה עתה את נשיא בית המשפטה עליון יצחק עמית; זה כמו לבקר את המארח על ארוחה לא טעימה שהוא הכין. העמותה נוהגת לבחור נושאים לכנסים שמשרתים את רצונה לעוד כוח. לרוב זה "דמוקרטיה במשבר" או "הדמוקרטיה תחת אש" - ושאר ירקות שנועדו לייצר בהלה, כאילו הניסיון להחזיר את הכוח לעם, כוח שהיוריסטוקרטיה גזלה ממנו ללא כל הסמכה, משמעו "קץ הדמוקרטיה". פרופ' מני מאוטנר כתב על כך מאמר בשם "שנות השמונים - שנות החרדה", שבו תיעד אין-ספור מקרים שבהם נאמר בכלי התקשורת של הארץ ודומיו כי אנו לקראת סוף הדמוקרטיה. ככל שהם זללו יותר כוח מהעם - כך זעקתם הלכה וגברה. כי גונבים להם את המדינה. כי הדמוקרטיה עבור היוריסטוקרטים היא כמו ציפורן: גם לאחר שגוזזים אותה - היא קמה לתחייה וצומחת מחדש, כדי שתהיה שוב סיבה לזעוק ש"הדמוקרטיה עומדת למות"... השיטה של היוריסטוקרטים היא לזעוק שתהיה כאן פגיעה בזכויות האדם - כדי לתת לגיטימציה מוסרית לתביעותיהם לעוד כוח כ"צורך להגנה על זכויות ועל ערכים". היינו מצפים שלאור פרשיית השחיתות של הפצ"רית, השקר לבג"ץ והפגיעה ביהודים ברחבי העולם - הכנס יתמקד בפגיעה החמורה הזו בשלטון החוק. אבל, נו-באמת, ממתי זה באמת מעניין אותם? רק תשאלו את עצמכם עד כמה היוריסטוקרטים עוסקים בפגיעה החריפה בזכויות האדם בעקבות פרשת הרוגלות החמורה. תחת זאת - הם מגייסים את האגודה לזכויות היוריסטוקרטים בישראל יחד עם עוד 37 ארגוני הקרן לישראל חדשה כדי להגיש עתירה לבג"ץ לפסול תיקון חוקתי בעניין הסבירות - שאין לו כל קשר לזכויות האדם, אלא רק לכוח שלהם. לכוח של היוריסטוקרטים. וכך עשה גם ברק אתמול: הוא קשר את הרפורמה לפגיעה חריפה בזכויות הערבים. לא בדיוק הבנתי - איפה הייתה פגיעה חריגה בזכויות הערבים בשלוש השנים האחרונות? הבעיה היא בדיוק הפוכה: שהיועמ"שית מונעת מהממשלה להגן על הערבים מפני הפשע המאורגן המשתולל ביישוביהם - בעוד דווקא ראש השב"כ, השר לביטחון לאומי ועו"ד רואי כחלון, הממונה במשרד ראש הממשלה על הפשיעה בחברה הערבית, מבקשים כלים למאבק - והיא חוסמת אותם. הכול צבוע. הכל שקר. שחור הופך ללבן. הכל מותר בשם השמירה על ההגמוניה. אבל אם יש סימן לאופטימיות - הוא גובה זעקותיהם. ברק מנסה לגרום לעם להגן עליו. אבל אם כבר העם יקום - זה יהיה כדי לתבוע את הריבונות שלו בחזרה, לאחר עשרות שנים של גזל, לאחר עשרות שנים של הונאה.