(פרשת השבוע פרשת "וישב") בימים אלו של קרע ושסע, כשהאלימות המילולית מכתיבה בכתמים צורמים את השיח הציבורי, והשפה העברית מובסת בשיח בוטה וגס רוח בתוך חברה מְבֻתֶּרֶת לִבְתָרִים בְּתָרִים, מן הראוי שנאמץ מפרשת השבוע את המילים, המבשרות אהבה וְרֵעוֹת - "אֶת אַחַי אֲני מְבַקֵּש" ( בראשית פרק ל"ז, פסוק ט"ז). כל צד במפה הפוליטית העכשווית חייב לנהל את השיח הציבורי, כשהוא נושם כל העת את הגישה "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵֹש". יוסף ביקש את קרבת בני משפחתו למרות גילויי השנאה והאכזריות שהם הפגינו כלפיו. אפילו שבהמשך הדרך הם יפגישו אותו עם היד הגרומה של המוות, כשישליכו אותו לבור ובבור אין מים. כן יפקירו אותו לגורלו, כשימכרו אותו כעבד לעוברי אורח ישמעאלים, הרואים בו רק סחורה, שממנה יבקשו להפיק את הרווח הכספי. היום אני מבקש לגאול את מילותיו של יוסף, ולהשתיתן בחיי היום יום של החברה הישראלית במדינת ישראל. האמירה - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ" - חייבת להיות מעוגנת באבני היסוד שלנו כחברה, ולגאול אותנו מהשנאה והשיסוי בין הפלגים והשקפות עולם שונות, העלולים להביא להרס כל הטוב והיפה, שנבנה כאן ביזע ובדם כמעט במאה חמישים שנות ציונות. מן הראוי שהשיח הציבורי יתנהל בקשב מכבד ומכובד, ולא תינתן במה לאלימות מילולית. ממרחק של מאות שנים, אני היום "מְבַקֵּשׁ אֶת אַחַי", בעלי תפיסות עולם אידיאולוגי, שלא שותפים לדעתי ולחלום שלי ושוללים שלילה מוחלטת את גישתי הפוליטית. לצערי, חלק הארי של אחי, בני עמי, שוללים את הפתרון בו אני מצדד המכיר בקיומו של עם פלשתיני, שיש לו מאוויים לאומיים וזכותו להקים מדינה לצד מדינת ישראל. גם בבדידותי הפוליטית המכאיבה לי, כשלעברי מושמעות מילות גידוף - אני כיוסף - "אֶת אַחַי אֲנִי מְבַקֵּשׁ". בשבוע שעבר קראנו בפרשת "וישלח" בפרק ל"ה פסוקים כ"ח-כ"ט, כשיצחק מת בגיל מאה ושמונים, לקבורה מכובדת במערת המכפלה הובילו אותו באחוות אחים עשו ויעקב. האימה והאיבה של סדום ועמורה האדומית נעלמו לרגע. האיבה והאימה, אותן מסמל עשו, נפגשו עם יעקב התם הישר יושב האוהלים, והיה זה מפגש של אחוות אבלים על מות אבא. מצער, שזו הייתה אחווה רגעית ולא הפכה לחיי הבנה ואהבה נצחיים. גם בפרשת "חיי שרה" בספר בראשית, פרק כ"ה פסוק ט', אנחנו עדים להתחברות בין הרוע הישמעאלי עם יצחק רודף השלום. זו התחברות של צער וכאב על מות אבא. יצחק וישמעאל מגלים אחוות אחים, כשהם מלווים את אברהם בן מאה שבעים וחמש שנים לקבורה במערת המכפלה. מצער, שרק במותו של אברהם נמצא רגע של אחוות אחים בין יצחק וישמעאל. מצער, שזו אחווה רגעית והיא לא הונצחה במציאות ההיסטורית, וכיום אנחנו עדים לשפיכות דמים, ולקבורה מובלים אלפי עלומים נקיים חפים מפשע. לסיום, אמשיך להיות יוסף החולם, אמשיך לחתור לפיוס עם כל בני אברהם, יוסף התפייס עם אחיו, שהתעללו בו ואף הציגו אותו בפני אביהם כאיש מת. אני אבקש את הפיוס עם בני אברהם - בני ישמעאל, ולא אוותר ואתמיד לבקש את אחי בני עמי.