הגורל משחק תפקיד רק במדינה שבוחרת לחיות. יש רגעים בתולדות עמים שבהם האור והצל נפגשים במרכז הבמה וכל אשליה מתפזרת כמו עשן. מדינת ישראל נמצאת בדיוק ברגע הזה. אחרי עשורים של הישגים אדירים במדע, בתרבות, בביטחון ובבניית חברה חופשית ומגוונת הופיעו פצעים שלא החלימו וסדקים שכרסמו באמון ואנחנו נדרשים להביט פנימה.
מה שהיה כאן לאורך השנים היה שילוב נדיר של עוצמה בלתי נתפסת עם עיוורון מסוכן. הצלחנו להקים מדינה כנגד כל הסיכויים, אך לא הצלחנו לבנות שיחה. לימדנו את ילדינו לחלום רחוק, אך שכחנו ללמד אותם להקשיב קרוב. הפכנו למעצמה טכנולוגית מרהיבה, אבל לא למעצמה של אנושיות. החברה הישראלית הפכה לזירה של מחנות, כל אחד בטוח שהוא בעל הבית ושכחנו שהבית הזה הוא משותף.
המציאות הזו לא נפלה עלינו מן השמיים. זו תוצאה של שנים שבהן אפשרנו לגורל להוליך אותנו. אבל גורל הוא לא תוכנית עבודה, לא מצפן מוסרי ולא תחליף למנהיגות. הוא רק הכיוון. את הדרך אנחנו צריכים לשרטט. והחזון המתבקש מתחיל במילה אחת, אחריות... אחריות של מנהיגים לומר את האמת גם כשהיא לא נוחה, אחריות של אזרחים לזכור שדמוקרטיה אינה טקס ואינה קישוט אלא היא חוזה חיים ואחריות לבנות מדינה שלא רק מגיבה למציאות, אלא מעצבת אותה, באומץ, בשקיפות, בחיבור עמוק בין בני אדם.
החזון הוא ישראל שמציבה את האדם לפני השבט, את התקווה לפני הפחד, את היושרה לפני התעמולה. ישראל שמחזירה לעצמה את היכולת לחלום, לא חלום של בריחה, אלא חלום של בנייה. חברה שמאמינה בטוב לא מפני שהיא תמימה, אלא מפני שהיא מבינה שזהו תנאי להישרדותה.
הגורל אולי הביא אותנו עד כאן, אבל מכאן הבחירה היא שלנו כי גורל הוא רק פתיח. הוא לא כותב את הפרק הבא. הבחירה שלנו היא שתגדיר מי נהיה: עם שמביט קדימה ולא נבהל מאחריותו לעצב עתיד, מדינה שמפסיקה לרדוף אחרי ניסים ומתחילה לברוא אותם, חברה שמבינה שהכוח שלה לא טמון רק בהישרדות אלא ביכולת לבחור חיים של יצירה, חמלה, צדק ועומק אנושי.
ואם לא נבחר, אחרים יבחרו בשבילנו. זה הרגע להפסיק להיות סיפור שמונע על-ידי פחד, ולהפוך להיות סיפור שנכתב בידיים בוטחות, אמיצות, שלא מחפשות אישוש אלא יוצרות דרך. זה הזמן לומר בקול ברור, הגורל אולי פתח את הדלת אבל מכאן אנחנו נכנסים ואם נלך עד הסוף, גם ההיסטוריה תצטרך להדביק את הקצב.