אולי הגיע הזמן שדונלד טראמפ יתעשת ויעשה מעשה. יאמר לנתניהו: לך! לך, כי בגללך לא קיבלתי פרס נובל לשלום. ובגללך גם לא אקבל אותו, כי אתה בסך-הכל מפריע לי. כן, אתה האיש שצריך לרדת מהמפה, כדי שאני, דונלד בן אמריקה, טראמפ, אקבל את פרס נובל לשלום. אירופה לא אוהבת אותך, ואף הוציאה פסק דין נגדך, שמחייב אותך לטוס עוד כשעה במטוסך. וסקנדינביה? היא ממש שונאת אותך. אז הסיכוי שאקבל את פרס נובל הולך ומתרחק. אתה מפרק את מדינת ישראל, שהייתה פעם דוגמה לדמוקרטיה. אתה חושב שנוח לי במקום הזה? תראה אותי, כמעט שנה בשלטון, ואמריקה וטראמפ זה אותו הדבר. נראה לך שגם בישראל, אתה וישראל אחד הם? לך! פשוט לך!
תראה מה נהיה ממך ומהמדינה שלך. אולי אתה חושב שאני נהנה לראות את בעלות הברית שלי באירופה מתכווצות בכל פעם שהשם שלך נזרק לאוויר. אולי אתה משוכנע שזה מחזק אותי. אז לא! לא! בדיוק להפך. אתה הפכת לסמל של משבר מתמשך. וזה כבר מזמן לא עניין מקומי ישראלי. זה מקרין עלי. על הבית הלבן. על העיניים שמחפשות תירוץ לא לתת לי אפילו מילת שבח בטקס כלשהו.
אתה יודע מה באמת מפריע לי? בכל פעם שאני מנסה להציג חזון. לדבר על שלום עולמי. להפגין תבונה ומנהיגות, אתה הופך לכותרת. הכותרת הלא נכונה. זו שמזכירה לכולם מה קורה כשמחזיקים בכוח בכל מחיר ושוכחים חזון. אתה, שמדליק כל גפרור פוליטי אפשרי, רק כדי להצית משהו, אך שוכח לכבות. ואני? אני הייתי קרוב, קרוב מאוד, לקבל את הפרס שכל נשיא מביט עליו. וכששאלו מה מנע? שמך עלה כאשר שמי כלל לא הוזכר. כן, שמך כן.
אתה באמת ובתמים כובד על הגב שלי, ובטח על המוניטין האדיר שצברתי. אם לא תרד מהמפה, אירופה לא תשכח מה שקרה אצלך, ובגללך! סקנדינביה לא תסלח בקלות. ותאמין לי, אני לא מתכוון לספוג את המחיר בשבילך.
תסתכל על הבית שלך. נתחים. שסעים. שנאה פנימה. ואתה בראש הרשימה שם. כאילו כתבת על כל קיר: אשאיר אחריי אדמה חרוכה. ריסקת את המיתוס של ישראל כדמוקרטיה חזקה. מבוססת חוק. אפילו אני, שיודע להתמודד עם סערות, מביט ורואה את ההריסות. ומי עומד לידך ונשרף מזה? אני. נראה לך שזה מגיע לי? לי, לאיש שמחפש מקום על מדף הזוכים? זה שמביא הסכמים, החתמות, מודל אחר ליחסים אזוריים? והעולם מסתכל ושואל את עצמו: אם זה החבר הקרוב שלך, מה מסתתר מתחת לשולחן?
אז בוא נבהיר. אמריקה זה עדיין לא טראמפ, גם אם בישראל ניסו לצייר אותך כישראל עצמה. תראה איך נראית מדינה שמערבבת בין שליט לבין העם. בין כיסא לבין מהות. ההיסטוריה מלאה במקומות שבהם בלבול כזה נגמר בכאב. ואני אומר לך בלי משחקים: אני צריך שתלך. אני צריך שתפסיק להיות כותרת. שתניח לישראל לנשום. שתאפשר לעולם לראות שהיא יותר מאדם שנאחז בכוח. כי כשאתה תרד מהבמה, אולי סוף-סוף יראו מדינה אחרת, ובמיוחד, אולי סוף-סוף יראו אותי אחרת. אולי אז גם פרס נובל לשלום יחזור להיות קרוב.
לך ביבי! לך לפני שהעולם יחתום את שמך לצד המנהיגים ששכחו לעצור בזמן. לך לפני שההיסטוריה תתפוס את העט ותכתוב אותך בשורה הלא מכובדת. כי אם אתה תרד, סליחה תלך, אולי יהיה מקום לשלום. ואולי, מי יודע, גם לפרס המיוחל.