פעם זה היה משחק ילדים תמים. "המלך אמר". אם המלך אמר, מבצעים. אם לא אמר, אסור לזוז. מי שטעה, נפסל. כך למדנו להבדיל בין הוראה מחייבת לבין אמירה סתמית. אלא שנדמה שבישראל של היום המשחק חזר, אולם רק בלי הכללים. המלך כבר לא צריך לומר. כולם מבצעים גם ככה... בנימין נתניהו מבקש דחייה. מקבל. נתניהו רומז שאין טעם בישיבה, כי ממילא תוך יום או יומיים הכל יסתיים, מישהו מתלבט, מישהו משתהה לשנייה, ואז זה קורה. נדחה. כן, פשוט, ככה סתם, נדחה. בלי ויכוח ענייני או מהותי. בלי שום דיון ציבורי אמיתי. בלי לשאול ברצינות את השאלה הפשוטה: איך ייתכן שאדם שעומד לדין יודע מראש, ובוודאות מוחלטת, שההליך נגדו עומד להתפוגג, להיעלם, להימחק גם מספרי ההיסטוריה. לא היה ולא נברא! הרי זו כבר לא רק שאלה משפטית מורכבת. זו שאלה תודעתית עמוקה. המשפט, כך משתמע, כבר עבר מהאולם אל הארכיון. לא של פסיקות, אלא של הישגים. לא תחת הכותרת "בירור האמת", אלא תחת הסעיף החדש והמוזר: "אירועים היסטוריים יוצאי דופן". וכאן נכנס המשחק. בהתחלה כולם עדיין בודקים: האם הוא באמת אמר? האם זו בקשה רשמית? האם יש נימוק סביר? בהמשך כבר לא צריך. עצם הידיעה שהוא יכול היה לומר, מספיקה. המערכת מתכווננת לבד. השופטים מבינים. הפרקליטות מתאימה טון. התקשורת מקבלת את הפרשנות, בלי להניד עפעף. והציבור? הציבור מתבלבל בין ציות לאמונה. בין תובנה למשאלה. וזה השלב שבו "המלך אמר" מפסיק להיות משחק והופך לשיטה. מתרגיל להפעלה. מספק למציאות. במשחק ילדים, ברור שמי שטועה יוצא החוצה. במשחק האמיתי, מי שטועה משלם באמון הציבור, בעצמאות המשפט, ובתחושת השוויון בפני החוק. והשאלה האמיתית כבר לא נוגעת רק לנאשם. השאלה היא מתי בפעם האחרונה מישהו עצר את המשחק ואמר: רגע, הוא בכלל לא אמר... ואם אף אחד כבר לא זוכר איך עוצרים, זו כבר לא סאטירה. זו שיטה! כמה עצוב. הערה למי שאינו זוכר: המשחק 'המלך אמר', מקורו במשחק: Simon says שעוסק בניסוי בהתניה התהגותית של קבוצה בדרך כלל.