מי לא מכיר את זה. אתם רואים סדק כזה, קטן, דקיק, ואתם בטוחים שהכול בסדר. "זה שום דבר", אתם אומרים לעצמכם, זה שום דבר וממשיכים הלאה. ואז חולף שבוע והסדק גדל עוד קצת. ועוד שבוע, והוא כבר לא נראה כמו סדק, אלא כמו שבר. אז זה מה שזה. במאמר הזה, אבקש לגעת בכמה "סדקים". שלוש מהפרשות המשפטיות הבולטות בישראל בעשורים האחרונים.
פרשת רות דוד, פרשת רומן זדורוב ופרשת בנימין נתניהו, נראות במבט ראשון שונות בתכלית. הראשונה עוסקת בהתנהלות פרקליטת מחוז לשעבר; השנייה בהרשעת רצח שהפכה לסמל למאבק על צדק פלילי; והשלישית בחקירות של שחיתות נגד ראש ממשלה מכהן. מתחת לפני השטח קיים חוט מקשר עמוק, הנוגע ללב ליבה של הדמוקרטיה. אל תעשו פרצוף של מופתעים. אין זה חדש. המתח בין כוחן הרב של רשויות אכיפת החוק לבין אמון הציבור, והאופן שבו טעויות או כשלים או חשד לאפליה, אמיתיים או מדומים, מערערים את אמון הציבור במערכת.
נתחיל בפרשת רות דוד. פרשה זו חשפה את אחת הנקודות הרגישות ביותר במערכת המשפט. האפשרות שאדם בעמדת כוח מרכזית בפרקליטות נחשד שפעל באופן פסול או מושחת. גם אם חלק מהטענות לא הוכחו או נסגרו מחוסר ראיות, עצם העלאתן יצרה רעידת אדמה ציבורית. המשמעות רחבה וההשלכה מתחייבת. כאשר מי שאמור לפקח על אכיפת החוק נמצא בעצמו תחת ביקורת חריפה, הציבור מתחיל לתהות: האם ההחלטות בתיקים רגישים מתקבלות תמיד משיקולים מקצועיים בלבד. אמון הציבור מתערער.
נעבור לפרשת רומן זדורוב, או בשמה המקורי והמלא, הפרשה של הרצח המזעזע של הנערה תאיר ראדה ז"ל בחדר השירותים בבית הספר בקצרין,.כמעט נשכח שלפני שני עשורים, נרצחה נערה בת 13 בחדר השירותים של בית הספר בה למדה והרוצח עדיין לא נמצא. הפרשה העלתה לדיון ציבורי את השאלה, עד כמה מערכת המשפט הישראלית מסוגלת להודות בטעות ולחשב מסלול מחדש. ההליך הפלילי הארוך, הפערים בין מומחים, העדויות הסותרות, והתפנית בהליך החוזר. כל אלו, הציפו תחושה של מערכת שמתקשה לבחון את עצמה מבפנים.
המסר הציבורי שנצרב הוא שכאשר המערכת מתבצרת בעמדה אחת לאורך שנים, גם כשהציבור מרגיש שמשהו לא מסתדר, נוצרת שוב שחיקה קשה באמון הציבור. לא בכדי מונה לנציב קבילות השופטים דווקא מי שהיה ראש ההרכב שדן בתיק במסגרת המשפט החוזר, כבוד השופט קולה. לא בכדי, הוא זה גם שהתבקש לחקור כעת את הפרשה המסעירה והמטלטלת בעניין שדה תימן, הפצר"ית וההדלפה של הסרטונים.
לסיום, ניגע בנושא הנפיץ ביותר. משפטו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הפרקליטות טוענת במשפט המתנהל בימים אלו, שלוש פעמים בשבוע, שפעלה על-פי חוק ועל-פי ראיות. תומכי נתניהו טוענים לרדיפה פוליטית. גם כאן השאלה אינה רק האם נתניהו אשם או חף מפשע, זה תפקידו של בית המשפט להחליט. השאלה הרחבה יותר היא, האם הציבור מאמין שרשויות אכיפת החוק פועלות ללא משוא פנים גם מול אדם כה חזק פוליטית. העובדה שאין הסכמה חברתית סביב המהלך, היא בעייתית. נסו לרגע לדמיין את התסריט הבא, דמיינו שנתניהו יוצא זכאי. מה תהא המשמעות על מושג "אמון הציבור במערכת אכיפת החוק". האם הוא יגדל או יקטן? יש יגידו, הנה הוא יצא זכאי, המערכת מעולה. יש יגידו, אכן רדיפה פוליטית התרחשה ולבסוף יצא זכאי. כך או כך, תסכימו איתי שאמון הציבור יתערער. הסדק יתרחב.
החוט המקשר בין כל שלוש הפרשות הללו הינו משבר האמון במערכות האכיפה והמשפט בישראל. שלוש הפרשות מציפות דפוס משותף. כוח עצום המרוכז בידי רשויות האכיפה. פרקליטות, משטרה ויועמ"ש אשר מחזיקים בסמכות להשפיע על גורלות, של אישי ציבור, של נאשמים אנונימיים ושל המערכת עצמה. כאשר כוח כזה אינו שקוף דיו, או שאינו נתפס כמאוזן, הציבור חושש. יש קושי מובנה של המערכת להודות בכשל. החל מהערעורים הרבים בפרשת זדורוב ועד אופן הטיפול בחלק ממסמכי פרשת רות דוד, המערכת מתקשה להכיר בטעות, גם כשעולה ביקורת ציבורית רחבה.
כך רק לאחרונה, על סכום הפצוי הכספי לזדורוב הוטל צו איסור פרסום. רק כדי שהציבור לא ידע. רק כדי שהאמון של הציבור יתערער פחות. השחיקה באמון הציבור היא הרת אסון למדינה שכן היא הנכס החשוב ביותר של מערכת משפט. כאשר חלק מהציבור מאמין שהמערכת פוליטית, חלק חושב שהיא פועלת מתוך קשרים או שחיתות, וחלק מאמין שהיא מסוגלת להרשיע חפים מפשע, נוצר משבר אמון עמוק שמאיים על עצם הלגיטימיות של המערכת.
שלוש הפרשות הינן שלושה צדדים של אותו משולש. אם ננסח זאת במדויק, רות דוד, מציפה את שאלת הטוהר והיושרה של המערכת. זדורוב, מציף את שאלת המקצועיות והיכולת לתקן טעויות. נתניהו, מציף את שאלת הניטרליות והא-פוליטיות של האכיפה. ביחד הן בוחנות את המערכת משלוש זוויות שונות, אם אחת מהן כושלת, כל המבנה כולו מתחיל לרעוד ולקרוס.
מי שראה את הסדקים ומונה לתקנם בעבר; לפני עשור שנים, הייתה השופטת בדימוס הילה גרסטל שמונתה כנציבת ביקורת על הפרקליטות. לפי אחד הדוחות של גרסטל: מתוך 225 תיקים שנבדקו, רק ב-21 (9%) עמדה הפרקליטות במועד החוקי להגשת כתב הגנה. כלומר: ב-91% מהמקרים היה עיכוב, דבר שגרם לפי הדוח לנזק ממשי לזכות להליך הוגן. מדובר בניסיון, נדיר יחסית בישראל, ליישם בפועל פיקוח על פרקליטות, כוח עצום ומרכזי במערכת אכיפת החוק. גרסטל סימלה תקווה לשקיפות, אחריות ופיקוח. פרישתה של גרסטל עוררה ביקורת ציבורית ופוליטית: רבים ראו בכך "ניצחון של כוחנות" והפסד של שקיפות ואמון, אך גם אזהרה שכל גוף ביקורת עלול להישבר. בהתפטרותה, גרסטל קבעה כי, לא קיים באותה העת "גיבוי משפטי ומוסדי מספיק" כדי לאפשר לנציבות למלא את תפקידה.
המסקנה שאליה אני חותר היא לא ביקורת. חלילה לי לבקר, קטונתי. אל לנו לכרות את העץ עליו אנו יושבים. יש לי הרבה כבוד לפרקליטות. מלאכתם קשה מנשוא. המערכת המשפטית יקרה לי מאוד. איננו חפצים בסירוסה. המסקנה שלי, היא יותר ניסיון אמיתי לצמצום הסדקים. אין לצפות למערכת נטולת כשלים. טלטולה של המערכת, חדשים לבקרים, איננו בריא. עם זאת, יש ציפיה לשקיפות גדולה יותר, יש ציפיה לחקירה עצמית אמיצה יותר. אמון הציבור אינו מותרות. הוא חלק מהתשתית הדמוקרטית. כשהוא מתערער, המערכת עלולה לפעול בצורה חוקית לחלוטין, אך עדיין להיתפס לא אמינה. במצב זה, היא מאבדת את הרישיון שלה לפעול מטעם הציבור. הפער הזה, הוא אותו סדק, בו התחיל המאמר, בין מה שהמערכת עושה לבין איך שהציבור רואה את המערכת. את הפער הזה בדיוק, צריך לתקן. לצערנו, פער זה, או סדק זה, רק הולך וגדל.