פרשת "מקץ" מפגישה אותנו עם יוסף, העולה ממעמד של אסיר למעמד נכבד במערכת השלטון, המגלם תפיסת עולם חברתית מתקדמת. דמותו של יוסף מבהירה לנו, שתפקיד בכיר בשלטון הוא לא לצבור כוח, תפקיד מערכת שלטונית הוא להציל חיים, כפי שכתוב בספר בראשית, פרק מ"א, פסוקים ל"ה ל"ו: "וַיִּקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת... והָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרַַעַב". יוסף יוצר מדיניות רווחה ארוכת-טווח ברפורמה הכלכלית שהוא מתכננה ומפעילה, כשהוא צופה מראש משבר ודואג לחלשים מראש. הרפורמה של יוסף מביאה מזור והיחלצות עמים נוספים במזרח התיכון מרעב - "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרָיְמָה לִשְׁבּוֹר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזָק הָרַעַב בְּכָל הָאָרֶץ." (שם, פרק מ"א, פסוק נ"ז). הרעב אינו מוגבל למצרים, ויוסף מגלה חמלה אנושית ואחריות מוסרית אוניברסלית. אני נהנה לקרוא פרשת שבוע בה מועבר מסר, ששלטון נועד להציל חיים ולאגור אחריות. כשיש רעב בארצך ובארצות סביבך, השלטון חייב לגלות חמלה אוניברסלית. במקרה של יוסף אנחנו עדים, שהכוח השלטוני שצבר הוא מאופק ומרוסן כלפי אחיו, שהתעללו בו, השליכו אותו לבור כלא ומכרו אותו לסוחרים ישמעאלים. כשאני קורא את פרשת "מִקֵּץ" אני מייחל, שיבוא הַקֵּץ למציאות של חברה ישראלית שסועה וקרועה, כשהאלימות המילולית הפכה לשיח נורמטיבי בדיונים בכנסת ישראל, ואף מגיעה להתפרצויות מכוערות במהלך דיונים בבית המשפט העליון. אני מייחל שיבוא הַקֵּץ למציאות החיים המדממת והדומעת שהשתלטה על חיינו. לאווירת פרשת השבוע, פרשת "מִקֵּץ" מתלוית אווירת חג האור, חג החנוכה. בשבוע בו אנחנו חוגגים את יום הניצחון ההיסטורי בחודש כסלו בשנת 164 לפנה"ס אנחנו קוראים את פרשת "מִקֵּץ"." פרשת השבוע נפתחת במילים: "מִקֵץ" יָמִים וּפַרְעֹה חוֹלֵם.." מה שסלל את הדרך לָאוֹר ליוסף הנאנק בכלא המצרי. ואני שואל מתי יבוא הַקֵּץ למציאות החיים המדממת ונגיע לָאוֹר של החנוכייה, שמאירה בכל בית בישראל. בפרשת השבוע "מִקֵּץ", אותה אנחנו קוראים בשבוע של חנוכה, יוסף זעק לָאור, שבסופו של דבר הוא בא. עד שהאור מצא דרכו להווית החיים של יוסף, הוא עבר דרך ייסורים ממושכת. עד שהאור מצא דרכו ללוחמים הנועזים מבית החשמונאים נגד כוחות הרשע הוא עבר דרך מדממת של קרבות, בו המעטים עומדים מול הרבים. בפרק מ"א פסוק י"ג יוסף יוצא מהסיוט של אדם של אדם שנגזלה ממנו חרותו. לכן הקריאה של פרשת "מִקֵּץ" ובמיוחד הפסוק של יציאת יוסף מהבור חייבת להישמע גם היום בקריאה צועקת להוציא אותנו מבור הכלא של עימותי דמים ולהלביש את ילדינו בבגדי חיים של שלום - בכותנת הפסים של שלום שלבש יוסף. הבן יוסף שוחרר מִקֵּץ ימים אחרי שפתר את חלומות שרי פרעה. מצער, שאנחנו דוחים את הַקֵּץ ומפקירים את חיינו לכלא של עימותי דמים רוויי איבה, וְהַקֵּץ עדיין לא נראה. את קריאת פרשת "מִקֵּץ" יש להפקיע מ-ד' אמות של הפרשה ולהרימה לדרגה של מחאה צועקת, הקוראת לנקוט יוזמה מדינית כדי להגיע לעתיד של אוֹר. אסור לנו להתרפק בשבת של חנוכה על סיפור הַנֵּס. בל נתרפק על סיפור הַנֵּס של יוסף העולה לגדולה במצרים ולא על סיפור נֵס פך השמן, שאירע בחג החנוכה, ואת עתיד ילדינו נמשיך להפקיר בבור כלא של משיחיות משכרת ומשקרת, הכופה רק עימותי דמים שלא ייפסקו, כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט על עם אחר. מן הראוי, שניתן לבנו לביטוי בפרק מ"ב פסוק כ"ח - "וַיֵּצֵא לִבָּם". בשבת חנוכה נוציא גם אנחנו את ליבנו למאבק למען עתיד חיים אחר לילדינו, שיגדלו בארצנו האהובה ללא עימותי דמים. עלינו להניע את הממשלה להחליט לפרוס למען עתיד ילדינו מרבדי גנים ואת מעינות האורות הגנוזים. במעיינות אלו אסור שיחלחל ביוב של כיבוש ושליטה שלנו על עם אחר.