אחרי ה-7.10 כבר אי-אפשר להעמיד פנים - הכישלון הביטחוני, הכלכלי והחברתי שהוביל לאסון הזה הוא תוצר של כישלון ההנהגה. הליכוד אוהב להציג את עצמו כמפלגת שלטון אחראית, כזו שמבינה את מורכבות החברה הישראלית ויודעת "לאזן בין חלקיה". אבל במבחן המציאות מתגלה תמונה הפוכה לגמרי - היעדר מנהיגות, פחד מהכרעה ובריחה שיטתית מאחריות. הפילוג בעם לא נולד ברחוב. הוא לא תוצאה של "קצוות משני הצדדים", כפי שנוח לממשלה לטעון. הוא נבנה מלמעלה - בהחלטות (ובעיקר באי-החלטות) של ממשלות הליכוד בשנים האחרונות. במשך שנים נמנעה הנהגת הליכוד והעומד בראשה מלהציב קווים ברורים, לבחור צד ערכי ולהגיד אמת פשוטה לציבור. חוק הגיוס הוא הדוגמה החדה ביותר לכך. לא מדובר רק בשאלה ביטחונית או דמוגרפית, אלא בשאלת יסוד של חוזה אזרחי: מי אזרח שווה במדינת ישראל? מי נדרש לתת ומי רק מקבל? כאן הליכוד נכשל כישלון עמוק. במקום להוביל פתרון ממלכתי, הוגן וברור - הוא בחר לדחות, למסמס, להקים ועדות ולהעביר את האחריות לגלגול הבא. הפחד להרגיז שותפים קואליציוניים גבר על חובתה של מפלגת שלטון להוביל! הפוליטיקה הקטנה ניצחה את האינטרס הלאומי, ובזמן שהליכוד שומר על "יציבות קואליציונית" מדומה - החברה הישראלית מתפרקת מבפנים. הצבא משלם את המחיר. הכלכלה משלמת את המחיר. ובעיקר הציבור העובד והמשרת - זה שמחזיק את המדינה על כתפיו - הוא זה שמשלם את המחיר. האמון הציבורי קורס. צעירים שמשרתים מאות ימי מילואים שואלים את עצמם למה הם ה"פראיירים". משפחות שכולות שואלות איפה הצדק. והממשלה? ממשיכה לדבר על "מורכבות" במקום על אחריות. וזה לא נעצר בגיוס. אותה חולשה ניהולית מתבטאת גם בשיח הציבורי. במקום להרגיע, לאחד ולגשר - הליכוד מאפשר את ההקצנה. הוא שתק כששרים התבטאו בפראות, העלים עין מהסתה, ולהפך - עודד ודחף לכך כמה שיותר במקום להציב גבולות ברורים. מנהיגות נבחנת לא רק בכוח, אלא ביכולת לומר "עד כאן". בדיוק כמו שעשה בגין עם האלטלנה - ברגע אחד הוא עצר הכל ואמר: "עד כאן! לא אני זה שיפתח במלחמת אחים". ואת זה הליכוד של ביבי שכח. צריך לומר ביושר: המצב שבו המדינה נמצאת כרגע הוא לא תקלה או גזירת גורל - אלא תוצאה. תוצאה של שנים של הימנעות מהכרעות קשות, של העדפת הישרדות פוליטית על פני אמת ציבורית, ושל ויתור על הנהגה לטובת "ניהול משברים" אינסופי. מדינה לא יכולה להתקיים לאורך זמן בלי בסיס מוסכם של חובות וזכויות, בלי שוויון בנטל, בלי אמון. בהתנהלות של כיבוי שריפות ודחיית הכרעות - הליכוד והעומד בראשו לא יכולים לברוח מהאחריות הזו. הוא נכשל - והכישלון הזה עלה ועולה לנו ביוקר. אבל השאלה האמיתית עכשיו היא לא מי אשם, אלא מי מוכן סוף-סוף להנהיג? לא לפחד, לא לדחות, לא לטשטש - אלא להחליט! כי בלי הכרעות אמיצות, הפילוג רק יעמיק והמחיר שכולנו נשלם יהיה כבד הרבה יותר. אחרי האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה - זה הרגע שבו כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לעצור ולעשות חשבון נפש, לשאול שאלות לא נוחות ואולי גם... להודות בטעויות. לא לשאול לאיזה מחנה אני שייך - אלא לשאול מה הם הערכים שלי ומי באמת מייצג אותם בהנהגה. דווקא מהמקום הזה בחרתי לעזוב את הליכוד. לא כי שיניתי את הערכים שלי - אלא כי סירבתי לוותר עליהם! זו גם הסיבה שבחרתי להצטרף למפלגת ישראל ביתנו. במבחן התוצאה זו המפלגה היחידה שמייצגת את כל הערכים שהליכוד כבר מזמן הפסיק לייצג - את הערכים שעליהם גדלתי וחונכתי. אביגדור ליברמן לא מנסה לרצות את כולם. הוא נצמד לעקרונות ולערכים שלו, הוא אומר את האמת ופועל באמת למען טובת המדינה - גם אם זה לא פופולרי, גם אם זה יעלה לו ב"כיסא". הוא מציב קו ברור: מדינת ישראל ציונית, עצמאית, חזקה וליברלית - עם חובות וזכויות שוות לכולם. הוא הוכיח את עצמו כשר הביטחון וכשר האוצר - ועכשיו הגיע הזמן שלו להוכיח את עצמו גם כראש הממשלה! עזבתי את הליכוד והצטרפתי לישראל ביתנו מתוך התפכחות. כי התפכחות אמיתית היא לא לשנות זהות - אלא להכיר בה, וחשוב מכך: להילחם עליה.