זו אסטרטגיה קבועה של בנימין נתניהו: להבעיר מדורה תורנית מלווה בעשן סמיך המסתיר את הכוונה האמיתית והיא, להטריל את הישראלים שבאופוזיציה לשלטונו. הוא מודע כי זה יעורר שוב ריב ומדון בין מתנגדיו ותומכיו האדוקים. יותר מכל ראש ממשלה לפניו הוא נמנע בכל שנות כהונתו בכוונת מכוון לנסות להרגיע את הרוחות, להגביר הידברות ופיוס שיורידו את מפלסי העויינות הפנימית. נדמה כי בבסיס הפילוסופיה השלטונית שלו טמון הנרטיב כי האינטרסים האישיים שלו ושל בני משפחתו הגלומים בעצם האחיזה במושכות השלטון קודמים לאלה של אזרחי ישראל גם אם יש התנגשות ביניהם. על-רקע זה נולדו הניסיונות לבצע מהפכה משפטית, לחוקק את חוק ההשתמטות, חוק עונשי מוות למחבלים, התנהלותו המתריסה ולעתים המזלזלת עד כדי גיחוך במשפטו, אי-הכרה בנשיא בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה ושבירת אבן הראשה של מערכות השלטון הישראלית. כל אלה פירות הבאושים של הממשלה הנוכחית, השביעית בראשותו. בכל הממשלות הקודמות שהנהיג, נתניהו לא חשב, לא יזם ולא הוביל מהלכים אלה. יש סיבה אחת למהפך המחשבתי הזה: הקמת ממשלת השינוי הייתה מבחינתו מכה קשה מתחת לכנף כי הוכיחה לכאורה כי למרות ביטחונו ביכולותיו הוא פגיע פוליטית. לאחר נצחונו בבחירות האחרונות מנוי וגמור היה עימו ש"תקלה" כזו לא תחזור על עצמה. לכן הקים ממשלה מנופחת בהרכבה ובה שרים שבעבר מינויים לא היה עולה על דעתו (איתמר בן-גביר) ולא היה מעניק לשר האוצר (בצלאל סמוטריץ') גם סמכויות נרחבות על ההתיישבות ביו"ש. שניהם היו חרבות דמוקלס מעל ראשו שהיו תנאים מוקדמים להקמת הממשלה והמשיכו להשפיע לאורך כל כהונת הממשלה, ובמיוחד לחומרה רבה בחודשי המלחמה כאשר על הפרק היה שחרור החטופים. בשנתיים של המלחמה הוכח לדאבון הלב כי יצר ההישרדות הפוליטי היה ונותר השיקול הדומיננטי אצל נתניהו. כך צריך לראות גם את החלטתו להקים את ועדת החקירה לאסון 7 באוקטובר לא בדרך המלך שהייתה נהוגה בישראל עשרות שנים אלא בדרך עוקפת יש מאין בה הוא מייעד לעצמו, כמובן, תפקיד ראשי. נתניהו, המתפאר באוזני זרים בהיותה של מדינת ישראל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יודע היטב כי ועדה בה הנחקרים יהיו גם החוקרים היא שיטה שאפשר למצוא, אם בכלל, רק במשטרים חשוכים. אבל הוא בחר בדרך זו לא כי הוא מאמין ביכולתה להגיע לחקר כל העובדות הנדרשות אלא כי הוא מתנגד לחקירות מעשי ממשלותיו. כי זאת יש לדעת: את חקירת אסון השריפה בכרמל ביצע מבקר המדינה ואילו ועדות חקירת אסון ההילולה במירון ורכישת הצוללות מינתה ממשלת השינוי בכהונתה הקצרה. בשלושת המקרים נתניהו צוין כנושא באחריות עליונה (ועדת הצוללת שלא סיימה עדיין שליחותה עשתה זאת בדוח ביניים). לכן, נאיביות גדולה היא של כל מי שסבור כי האיש שלא מוכן גם לאחר אסון 7 באוקטובר לשאת על דל שפתיו את המילה אחריות אישית, יהיה מוכן לנדב את ראשו מתחת מה שהוא מזהה כמאכלת. בעבר כשזה לא נגע בו אישית לא הייתה לו בעיה לעשות שימוש נרחב במילה הדחויה. ב-2008 במהלך דיון בכנסת בעקבות דוח ועדת החקירה לכשלי מלחמת לבנון השנייה לא חסך נתניהו את חרצובות לשונו מראש הממשלה אהוד אולמרט: "אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת [ולא רק שר הביטחון והרמטכ"ל]...אחריות זה לא לדבר אחריות, אחריות זה לשאת באחריות." אשר על כן, על-רקע האמור כאן נדרשת חשיבה חדשה מצד המתרס האופוזיציוני לנתניהו. במקום להשקיע את האנרגיות הרבות לקרוא להקמת ועדת חקירה ממלכתית, הגיע העת לחשב מסלול מחדש שיעדו אחד: הקדמת הבחירות במטרה לנצח בה. כי זאת צריך לזכור: ועדת חקירה ממלכתית ממנה נשיא בית המשפט העליון אבל את סמכויותיה קובעת הממשלה. כלומר, נתניהו הוא האיש שהיה קובע, כמו את כל החלטות הממשלה, את סמכויות ועדת החקירה הממלכתית לו הוקמה כדרישת רוב הציבור. ואלו אותן סמכויות שהוא יקבע בוועדה האלטרנטיבית שהיא יציר כפיו. ממשלה שתחליף לאחר הבחירות את ממשלת נתניהו תצטרך דבר ראשון להחליט על הקמתה של הוועדה הממלכתית לחקר האסון הגדול וההרסני ביותר בתולדות המדינה. בהמשך היא תידרש לשקול את ביטולם של החוקים האחרים שהוזכרו לעיל ולשקם מיידית את המערכת המשפטית שבימי נתניהו הפכה מאחת משלוש רשויות השלטון לשק אגרוף של הרשות המבצעת שבפועל גם שלטת ברשות המחוקקת. זו רשות מבצעת שאיננה תואמת במדויק את ההגדרות של משטר דמוקרטי. הבחירות לכנסת נועדו להתקיים באוקטובר 2026. לא עולה על הדעת שנתניהו יסכים לקיימן סמוך לתאריך האסון. סביר יותר שהן יתקיימו בסמוך לחודשי הקיץ. לכן, הזמן קצר וזו העת להתחיל לארגן את השורות ולהיערך למאבק שבנסיבות הזמן הזה עלול להיות גם יצרי במיוחד. העובדה שעצם המחשבה כי זה עלול לקרות היא עוד אחד מסימני השבר הענק בו מצויה המדינה בעקבות אסון 7 באוקטובר.