"אני לא אשרוד את זה", מלמלתי לעצמי, לא את ההמון, לא את הרעש, ולא את הידיעה שישראל, כך או כך, תצא מכאן חבולה, אם לא בהפסד, אז בבוז, בשריקות. מאוד חששתי מאירוע של פיגוע המוני. מה לי ולזה. קיבלנו כרטיסים חינם. ישבתי ביציע עם הבת שלי, היא זו ששכנעה אותי להגיע איתה לאירוויזיון בבאזל. לא ששתי ללכת, בלשון המעטה, ישראל גם ככה, אמרתי לעצמי, בטוח לא תנצח. אבל לבת שלי, אני לא מסוגל לסרב, את זה כולם יודעים. עדיין, לא האמנתי שאצליח לשבת שם, יותר משעה. נגררתי בעל כורחי. הקהל היה עצום, הרעש מחריש אוזניים, הדגלים, האורות, האקסטזה, ואני, דרוך, חשדן, בוחן כל תנועה, שומר על הבת שלי יותר מאשר על ההופעה. שיר אחרי שיר, בלי ששמתי לב, חלפה שעה, חלפו שעתיים. האירוויזיון התקדם לשלב הנקודות. כשהקריאו את תוצאות השופטים, ישראל הייתה במקום ה-14. לא הופתעתי. הרי זו תחרות מכורה מראש. "עדיף שנלך עכשיו, כדי לא להיתקע בפקק בדרך החוצה. הכל הרי גמור", אמרתי לבת שלי והיא הסתכלה עליי ואמרה בשקט: "אתה מוזמן ללכת. אני נשארת עד הסוף." בפנים מאוכזבות, נשארתי. לא משאיר אותה לבד. ואז הגיעה הידיעה המרעישה. הנקודות מהקהל. ישראל מטפסת. עוד ועוד. ופתאום, מקום ראשון. בשנייה האחרונה באופן מפתיע, ירדנו למקום השני. לא האמנתי. פשוט לא האמנתי. היציע רעד. הבת שלי קפצה עליי, ואני, אני עמדתי שם, המום. בין דגלים, קולות, ודמעות שלא תכננתי שיבואו. תחרות האירוויזיון נולדה כדי לאחד את אירופה אחרי המלחמה. אירוע תרבותי שנועד להזכיר שלמרות הכול, אפשר לשיר יחד. בשנים האחרונות הוא הפך לזירה אחרת לגמרי. זירה שבה פוליטיקה מתחפשת למוסר והדרה מתחפשת לערכים. זה כבר מזמן לא רק שיר. זה דגל. זה סיפור. ישראל לא נשפטת באירוויזיון על מוזיקה, אלא על עצם קיומה כנרטיב לגיטימי. בשנה בה היינו בשפל מדיני עמוק, בעיצומה של מלחמה קשה בעזה, אין מלחמה צודקת מזו. כאשר היה נדמה היה שהעולם כולו מתרחק דווקא אז ניצחנו. אבל מעבר לסמליות האישית, היה כאן משהו עמוק יותר. הסיפור של יובל, ניצולה מהמיגונית באותו יום נורא של הטבח ב-7 באוקטובר, מייצג בצורה כמעט מצמררת את המצב שלנו. הקורבן שקם. זה שהעמיד פני מת ושרד. זה שלא ביקש רחמים אלא קם ושר. במקום בו רבים ציפו מאיתנו להתנצל, להיעלם, לשתוק, קיבלנו דווקא קול. קיבלנו קול חזק שאומר "יום חדש יזרח". זו בדיוק הנקודה שממנה צריך להמשיך ולשאול את השאלה של השנה. האם ישראל בכלל צריכה להשתתף באירוויזיון השנה. כך או כך, הרי לא נזכה לתחרות הוגנת. יש טיעון כבד משקל נגד ההשתתפות. למה לנו. למה להיכנס מרצון לזירה עוינת, למה לחשוף זמרת צעירה ללחצים, לאיומים, לדה-לגיטימציה עטופה במוסר מזויף. למה לשחק משחק שבו הכללים משתנים אבל תמיד נגדך. יש מי שאומר, זה משפיל.יש מי שאומר, זה מסוכן. יש מי שטוען, דווקא השנה, השתתפות היא חובה, יש מי שאומר דווקא השנה זו טעות אסטרטגית. כשעמדתי שם, ביציע בבאזל, עם הבת שלי לצדי, התחלתי לחשוב אחרת. האירוויזיון כבר מזמן איננו תחרות שירים. הוא זירה תרבותית פוליטית. מי שנעדר ממנה, לא "שומר על כבודו", אלא פשוט מוותר על קולו. דווקא משום שהזירה מוטה, דווקא משום שהשיפוט איננו הוגן, דווקא משום שהרעש סביב ישראל רווי עוינות, הנוכחות חשובה. לא כהתרסה. לא כבקשת אהדה. אלא כעמידה שקטה ועיקשת על עצם הזכות להיות. יובל רפאל לא ניצחה בגלל מניפולציה פוליטית. היא ניצחה למרות הפוליטיקה. היא ניצחה כי הקהל, בני אדם, לא ועדות של שופטים, זיהה אמת. האמת הזו חצתה גבולות אידאולוגיות וסיסמאות. בספר התהילים נכתב:"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהילים ל’, י"ב). זה לא פסוק של ניצחון צבאי. זה פסוק של מהפך נפשי. של עם, של אדם, שקם מתוך שבר. השאלה איננה האם האירוויזיון "ראוי" לנו. השאלה היא אם אנחנו מוכנים לוותר על הבמה, דווקא כשהסיפור שלנו כל כך מורכב, כל כך כואב, וכל כך אנושי. כי לפעמים, עצם ההופעה, עצם העמידה על הבמה, היא האמירה. לפעמים, בלי שתכננת, אתה מגלה שמה שחשבת שלא תשרוד, הפך כמעט בעל כורחך למחול. אותו ערב מיוחד בבאזל, הזכיר לי משהו פשוט וחשוב. לפעמים, דווקא כשהכול נראה אבוד, דווקא כשהמספד כבר מוכן, מגיע רגע בו הוא מתהפך למחול. האירוויזיון לא יחליט אם ישראל תתקיים. כמה סמלי היה זה שבמקום בו בחר הרצל ליסד את המדינה, באותו המקום, הידהדו המילים האלמותיות האלו מול כל העולם, "עם ישראל חי", אותן המילים, שיובל רפאל בחרה באומץ לחתום את השיר המדהים שלה בבאזל.