השעה ארבע לפנות בוקר. הדממה עוטפת אותי כמו שמיכה דקה. הבית ישן, הקירות נושמים לאט. מנורה חלשה אי-שם, המסך מולי, מלבן חיוור של אור בתוך הלילה. זה מעט, וזה עצום. אין כאן אלא שלושה דברים: הלילה, אני, והאפשרות לכתוב.
אני יושב כאן, בחצי האור הזה, כמו על שפת עצמי. העולם החיצון נסוג, הרחובות נדמו, הקולות התרחקו. לא נשאר אלא אותו דופק פנימי, חרישי אך עקשן, שלוחש לי: זה הזמן שלך. ברגעים התלויים האלה אני מרגיש הכי ברור ואני יכול לצלול לתוכי, לרדת בלי מסכות אל מעמקי ההוויה שלי, להעז לומר את האמת שלי, האמת כפי שהיא עוברת דרך מבטי, רגשותיי, רשמיי.
בחוץ אני שומע את הליטוף הדק של הגשם הנפרש על הערוגות למרגלות הבית. כמה טיפות על האדמה, כמה טיפות על העלים, מוזיקה שכמעט אי-אפשר לשמוע. מכונית עוברת במרחק, מותירה אחריה שובל קצר של רעש ונעלמת. מים, מנוע, והשתיקה נסגרת חזרה. שום דבר אינו מעיק, שום דבר אינו כבד. להפך, נדמה שהכול מפנה לי מקום. העולם אינו מתעקש יותר. הוא מניח לי לנשום.
איזו שמחה פנימית, עמוקה, ללא הגזמה, להיות מסוגל להתנועע בשעות הקטנות האלו, שנגזלו מתוך הלילה, בתוך בדידות שבה אינני סופר איש מלבדי. לא "אני" נרקיסיסטי, מנופח מעצמו, אלא אני פנימי, זמין סוף-סוף, משוחרר מן הרעש, מן ההצגה, מן התפקיד. בדו-שיח השברירי הזה אני מזמין את עצמי לדבר. אני אומר לקול שמתחבא בדרך כלל: בוא. עכשיו תורך. קח את המילה. אני מוכן להקשיב לך.
המילים מגיעות בהתחלה על קצות האצבעות. משפט אחד, ועוד אחד. אני עדיין לא יודע לאן הם הולכים, ולא בדיוק מה הם תובעים. אני רק מרגיש שהם באים ממקום רחוק, מאזורי סיפור חיי שהיום מכסה עליהם בשכבות של הרגלים ושל מחוות אוטומטיות. הלילה מסיר את השכבות הללו אחת לאחת, ומתחת למחוות השגרתיות מתגלה יצור חי, מופתע מעט מעצם הופעתו, ספקן, אבל סקרן לפגוש את עצמו.
האמת שלי אינה מרהיבה. אין בה זיקוקים. היא אינה מבקשת לא לפתות ולא להרשים. אין לה את התכונה של סיסמאות שנזרקות מול קהל. היא צנועה יותר, רועדת יותר. היא נושמת בחרכים: חרטה שחוזרת, רכות ישנה, פצע שלא התאחה, נאמנות שקטה. היא לא מבקשת במה, היא מבקשת הקשבה. היא אינה רוצה רעם של מחיאות כפיים, היא רוצה את האור הרך של מסך בוהק בשעה ארבע לפנות בוקר.
הכתיבה, בשבילי, איננה לסדר את הדברים כך שיהיו נאים. איננה לייפות את החיים כדי שיהיו "מוצגים טוב". לכתוב, פירושו להניח את מה שיש, כפי שהוא. את הכישלונות, את הפחדנות, את הדחפים, את הנפילות, את ההתחלות מחדש. פירושו להסכים לראות את עצמי בלי איפור, לקבל בתוכי גם את הילד הרועד וגם את המבוגר העייף, גם את החולם העקשן וגם את הריאליסט המאוכזב. לפעמים זה מכאיב, אבל זה כאב משחרר, כאב של עקיצה שמוציאים סוף-סוף מתוך העור.
בדו-שיח הזה עם עצמי אני מבקש מן הקול הפנימי דבר אחד בלבד: לא לשקר. מותר לו להיות מגומגם, מבולבל, כועס, עדין, מהסס. אבל אינני נותן לו רשות להיות מזויף. אני מעדיף משפט עקום אך אמיתי על פני נאום נוצץ שמשקר. לכן אני נותן לו לבוא כפי שהוא יכול, עם העיקופים, החזרות, השתיקות. לאט-לאט הוא נעשה יציב יותר. המשפטים מפסיקים להסתובב סביב עצמם, ומצליפים ישר בתוך הלב של מה שאני מרגיש.
אז אני מגלה שאני לא כותב רק כדי לספר. אני כותב כדי להתכנס. כל מילה שמונחת על הדף היא כמו שבר של עצמי שחוזר למקומו. קטעי ילדות, רסיסי זיכרון, פחדים עתיקים, נאמנויות עמוקות, הכל מחפש להתחבר לצורה שתדמה לי סוף-סוף. הטקסט נעשה מראה עדינה אשר בה, לראשונה מזה זמן, אינני מסיט את המבט.
השתיקה שסביבי איננה ריקנות עוד. היא נעשית מרחב מאוכלס. חדר פנימי שבו אני יכול לשבת מול עצמי ולומר בפשטות: זה מה שאתה. לא גיבור ולא מפלצת. רק אדם שמנסה לא לשקר לעצמו יותר. אני לא מצפה לניסים. אינני מקווה למחוק בבת אחת את הצלקות, את העייפות, את הסתירות. אני מצפה לרגע המדויק שבו משפט נופל במקומו, מילה מצלצלת כנימה מדויקת, ואני יכול לומר לעצמי: כן, פה זה באמת אני.
המכונית כבר נבלעה בתוך הלילה, הגשם נחלש עד שהתמזג בשקט. העולם ממשיך לישון, אבל משהו בי התעורר. אני שומר על הלהבה הקטנה הזאת, העקשנית, שמסרבת להיכבות. על הצורך הזה להבין מה אני חי, לקרוא בשם למה שאני עובר, לא לתת לחיי לחמוק ללא תשובה, ולו חלקית.
אז אני ממשיך לכתוב. מאפשר לזיכרונות לבוא, לדחפים, לכעסים, לסליחות. אולי אף אחד לעולם לא יקרא את השורות האלה. אולי הן יישארו קבורות בתיק נשכח. אין זה משנה. מה שחשוב הוא שבאותו רגע ממש, בשעה ארבע לפנות בוקר, בתוך דממה שעוטפת אותי, אני נותן לעצמי סוף-סוף את הרשות לדבר אליי בלי התחמקות. ובדו-שיח שנוצר אני חוזר ואומר לקול שאני מזמין: דבר. אני כאן. אני מקשיב לך.