כאשר אתה קורא הבוקר שבספטמבר 2023, שבועות ספורים לפני פרוץ מה שנראה היום כמלחמת מחדל לאומית, התקיימו דיונים בין ישראל לקטר על הגדלת התשלומים החודשיים לחמאס, אתה מתקשה להאמין. וכאשר מצרפים לכך את ארבעת מכתביו של תת-אלוף עמית סער ז"ל, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שנשלחו לראש הממשלה במהלך 2023 והתריעו במפורש מפני סערה ביטחונית מתקרבת, התחושה אינה רק תדהמה אלא בחילה מוסרית. ואז מתגנבת שאלה מטרידה עוד יותר. מדוע בעצם אנחנו נדהמים? האם לא התרגלנו כבר לכך שמאז הבחירות האחרונות מתנהלת המדינה בניגוד כמעט שיטתי לכל היגיון מוסדי, ביטחוני וציבורי? באותו קו מחשבה, קשה להתעלם מהמהירות והאגרסיביות שבהן דוחפת הממשלה להחריב את מעמדו של בית המשפט העליון. בנימין נתניהו, שכבר עמד בפני מערכת המשפט העצמאית ונחלץ ממנה בזכות אותה מערכת עצמה, (זוכרים 11:0), לא הסתפק בהישרדות אישית. הוא בחר ללכת צעד נוסף, לפרק את מנגנוני הביקורת והבלימה, כדי ששום מערכת לא תוכל עוד לעמוד בדרכו. בתוך מציאות כזו, מחדלים ביטחוניים אינם תאונה. הם תוצר של שיטת שלטון שבה הכל כפוף לצורך אחד, הישרדות פוליטית. לתוך הזירה הזו נכנס הנשיא. לא כאדם פרטי אלא כסמל. הנשיא, יצחק הרצוג, מדבר על פיוס, על ריפוי, על הצורך להנמיך להבות. אבל במדינה שמדממת, פיוס בלי נטילת אחריות אינו ריפוי אלא השכחה. ככל שנחשפים עוד פרטים על ההתראות שלא טופלו, על הכספים שהוזרמו, על העיניים שנעצמו, מתברר שלא מדובר בשרשרת טעויות אקראיות אלא במערכת שלמה שהעדיפה, כאילו, לא לדעת, מפני שידיעה הייתה מחייבת פעולה, ופעולה הייתה מפריעה למהלך הגדול יותר, המשך שלטון בכל מחיר. על הרקע הזה, רעיון החנינה אינו מחווה אנושית אלא מעשה פוליטי כבד משקל. חנינה אינה רק ויתור על עונש. היא ויתור על משמעות, על הבחנה בין מחדל לאחריות, בין כישלון למדיניות. היא משדרת לציבור שאין טעם לחקור, שאין טעם לדרוש תשובות, שאין טעם להצביע על אשמה. וכאן טמונה הטרגדיה של הנשיא. מי שמבקש להיתפס כמאחד, עלול להפוך למי שמעניק כיסוי מוסדי לבריחה הגדולה ביותר מאחריות בתולדות המדינה. לא מפני שהוא תומך באדם כזה או אחר, אלא מפני שהוא בוחר לשמר מערכת שהתפרקה, גם כשהתפרקותה כבר גבתה מחיר של חיים. ולכן השאלה האמיתית איננה משפטית אלא היסטורית. אדוני הנשיא, מהי המורשת שאתה מבקש להשאיר לדורות הבאים, ולילדיך? האם תיזכר כמי שעמד לצד האמת והאחריות ברגע הקשה ביותר, או כמי שבחר בפיוס מדומה על חשבון הדין?