אני מודה להוצאת הספרים "מטען", שהביאה לקהל הישראלי בתרגום לשפה העברית את עוצמות הקולות השיריים של המשורר חוסאם מערוף מעזה. זו ההזדמנות להודות לתרגום המעולה של אשת הספרות הערבית-עברית, למתרגמת רים ע'נאיים. כתיבתו השירית נובעת לא כדי להותיר חותם באיזו ספריה, אלא "כתבתי כי משהו נשבר בכל יום, והיה עלי לאסוף את רסיסיו במילים לפני שייהפכו לאפר." (עמ' 8) אני וחוסין, שנינו בני אברהם. כואב לי, שאחי, בן אברהם, כותב "רָק כְּדֵי לָדַעַת שֶׁלֹּא הָפַכְתִּי לְגַמְרֵי לְאֶבֶן, שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בִּי דּוֹפֵק שֶׁל חֲרָדָה... חִפַּשְׁתִּי אֶת קוֹלִי בֵּין הַהֲרִיסוֹת, מַשְׁמָעוּת קְטַנָּה, שֶׁתַּצְדִּיק אֶת הֶמְשֵׁך הַנְּשִׁימָה בְּבֵית חָזֶה מְְחֹרָר". נעמה לי אמירה אנושית והומאנית של המשורר חוסין מערוף מול קולות מצמררים ומדממים של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, שקראו מעל כל במה, כולל דוכן הנואמים בכנסת ישראל, להשמיד את עזה כדברי שמואל הנביא בספר שמואל א' פרק ט"ו פסוק ג' - "לֹא תַּחֲמֹל, וְהֵמַתָּ מֵאִיש וְעַד אִשָּה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה, מֵחֲמוֹר וְעַד גָּמָל". מצער, שבמשך שנתיים מדיניות ממשלת ישראל הייתה ממושמעת וישמה את המדיניות של "וְהֵמַתָּ מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק" ואלפי ילדים, נשים וטף מצאו מותם, כשבתים קרסו ורבבות אנשים נדדו בדרכים כשהרקיע הוא גג לראשם בלילות השרב והקרה. והשר למורשת ישראל בייש את המורשת היהודית בדורשו להטיל פצצת אטום על עזה ולהשמיד את כל תושבי רצועת עזה. אני שנולדתי בארצו של אברהם אבינו לפני קרוב לתשעים שנה, ואבי וסבי נולדו כאן, אוהב את הארץ הזו. אני מתחבר לכאב של אחי התאום בעזה, כי תאומים ילדה אותנו הארץ הזו - אני מתחבר לחוסאם מערוף הרוצה "יַעַר בְּלִי יְרִי, בְּלִי גּוּפוֹת נִרְקָבוֹת בְּשׁוּלֵי הַדְּרָכִים, יַעַר שֶׁיִהְיֶה פָּחוֹת אַכְזָר לְפָחוֹת עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אוֹטְמִים אֶת אָזְנֵיהֶם" (עמ' 30) יער יפה שבני אנוש חיים בו חיי שלווה ורוגע. אני הספוג מבית אבא בערכי קדושת החיים מספר ויקרא פרק י"ט ניצב בוש ונכלם מול הזעקה: "כָּאן, הַמָּוֶת, קוֹלוֹ רָם יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר. הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת הַגוּף כְּמוֹ דַּף שֶׁנָּמֵס בַּמַּיִם",(עמ' 49) כאשר יותר ממיליון אנשים, כולל זקנים ונכים, נשים וטף נסים בדרכים, שרעב וצמא, מוות וירי משמים ומהארץ הם בני לוויתם, הקוטלים אותם מארץ החיים. אינני משלים עם מלחמת נקם של ישראל כתגובה למעשה הבלתי אנושי של אנשי החמאס, בני הנכס היקר של נתניהו בעזה, כשטבחו ב-7 באוקטובר 2023 וקטפו חיים של אלף מאתים יהודים נקיי כפים, שרפו, בזזו וחטפו. אסור היה לישראל לעלות על שרטון של מעשי נקם בלתי אנושיים - כשבעזה "הַכֹּל כָּאן מֵת, כְּאִילוּ הָפַכְתִּי לַנִּצּוֹל הָאַחֲרוֹן מֵהַהַשְׁמָדָה" (עמ' 52). אני בן הארץ הזו אינני מוכן לקבל מציאות, שבחיי שני התאומים שילדה הארץ הזו, אחד האחים יחוש על אדמת ארץ ישראל אווירה של "יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁהוּא רָק עֵץ הַמּוּכָן לַעֲקִירָה" (עמ' 55). חוסאם מערוף בשירו "בְּדַם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ", אני לפחות חשתי, שהוא למעשה כתב על משפחות השכול של שני התאומים, שילדה הארץ הזו - "לָבֶטַח הַמֵּתִים רוֹצִים לוֹמַר דְּבַר-מַה. וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לָנוּ חֵלֶק בְּקֻפּוֹת הַחִסָּכוֹן הַנְּטוּשׁוֹת שֶׁלָּהֶם. מִי יִפְתַח אֶת הַקֻפְסָאוֹת הַמֵּתוֹת...." בשיר "כְּאֵב הַפּוֹרֵחַ בַּבּוֹץ" שואל המשורר "הָאִם יֵשׁ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה דֶּרֶך שֶׁתּוּכַל לַעֲצוֹר אֶת הַכְּאֵב ?" - ואני בשארית כוחות שיבתי העיפה והחולה, המדדה על הליכון, מבקש להביע בפני משורר אהוב, עלינו לא לאבד תקווה. מצער, שקטן וזעיר המחנה, המכיר בזכות שני העמים של שני התאומים שילדה הארץ הזו, לממש את הוויתם הלאומית על אדמת ארץ ישראל. אך אסור להתייאש אסור להכנע ל"הַזְּמַן הַזֶּה... לְקִבְרוֹת הַמֵּתִים, וְלַבְּרִיחָה שֶׁאֵלֶיהָ אָנוּ נִגְרָרִים בּתִקְוָה לְהִוָּתֵר בַּחַיִּים". (עמ' 62) חוסים יקירי, אסור לאבד תקוה ודעה. כואב לי לקרוא את תחושותיך "לֹא בַּשָּׁפָה אִבַּדְתִּי אֶת דַּעֲתִי, אֶלָּא בַּמִּלְחָמָה, וּמֵאָז נֶעֶשְׁתָה מְלָאכְתִי קִינָה וּבֶכִי" (עמ' 66). נכון שכל היפה והטוב נמצא בסכנת הכחדה על-ידי לאומנות משיחית, אך אסור עלינו לאבד תקווה, חובה עלינו להילחם למען חיי התאומים, שילדה הארץ הזו.