מר בני גנץ, בכאב לב גדול אני כותב לך מכתב זה. האמנתי מאוד בך וביכולתך לננהיג את ישראל ולכן בשלוש מערכות בחירות הצבעתי עבור המפלגה בראשותך. תמיכתי לא באה מתוך הערצה אישית, אלא מתוך תקווה לשינוי כיוון במדיניות הממשלה. שינוי מהותי, ערכי, אזרחי. לא עוד חילופי פרצופים, אלא תיקון דרך. כי שינוי פרסונלי בלבד - הוא קשקוש. דווקא משום כך הופתעתי, ואודה גם נפגעתי, מהקמפיין האחרון של מפלגתך - ממשלה "בלי בן-גביר ובלי עבאס". כדי למנוע אי-הבנה, ממשלה בלי מדיניות בן-גביר בהחלט מקובלת עלי. המשמעות הפוליטית של בלי עבאס גם אם לא לכך התכוונת, ברורה: הדרת אזרחי ישראל הערבים מראש מכל שותפות בניהול המדינה. זו אמירה קשה. לא חכמה. ובעיקר - לא ממלכתית. אני מניח שיצא לך לבקר לא פעם בבתי חולים בישראל. אם כן, בוודאי ראית עשרות רופאים מומחים ערבים: מנתחים, מרדימים, רופאות פנימיות, אחיות, פיזיותרפיסטים. שום מטופל שמקבל טיפול מציל חיים אינו בודק את לאומיותו של הרופא, את זהות האחות או את שפת האם של מי שמעמיד אותו מחדש על רגליו. ברגעים הללו כולנו אזרחים. כולנו בני אדם. לכן עצוב לי שזו - או לפחות כך היא מצטיירת - תפיסתך הפוליטית. כריכת בן-גביר ועבאס באותה נשימה איננה "איזון". היא השטחה גסה. יש בה מידה לא מבוטלת של גזענות מטופשת, ובעיקר חוסר הבחנה מוסרי. אפשר - וצריך - להתווכח עם הנהגות ערביות. אפשר להציב תנאים, קווים אדומים ודרישות נאמנות אזרחית. אבל שלילה גורפת של ציבור שלם, חמישית מאזרחי המדינה, היא מהלך שמחליש את הדמוקרטיה ולא מחזק אותה. כדי לקושש עוד קול בקלפי אין צורך לצלול לתהומות. מדינאי נבחן דווקא ביכולתו להגביה את השיח, לא להנמיך אותו. ערביי ישראל הוכיחו, במיוחד במלחמת חרבות ברזל, שהם חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו: בעורף, במערכת הבריאות, בכלכלה, בהתנדבות, גם בכאב ובאובדן. הם לא אורחים. הם אזרחים. מי שמבקש להנהיג את ישראל חייב לדעת לא רק מי לא יישב איתו בממשלה - אלא גם מי כן שייך למדינה. ועדיין, לא מאוחר לתקן.