לפני 56 שנים ב-24 בינואר 1970,בשבת אחר-הצהריים התרחש בנמל הצבאי של אילת אחד האסונות הכבדים של מלחמת ההתשה. 24 איש - 19 חיילים וחמישה אזרחים עובדי צה"ל נהרגו ו-50 נפצעו, חלקם קשה, כאשר משאית טעונה במוקשים וחומרי נפץ אחרים התפוצצה בשעת פריקתה מנחתת חיל-הים "בת שבע" ששבה מ"מבצע האי שדואן". האסון כונה לימים "אסון משאית התחמושת". אל"ם (מיל) מייק אלדר קצין בכיר לשעבר בחיל-הים ומי שהיה מפקד פלגת הנחתות בחייל מגדיר בסרטון זום ששותף ביוטיוב את האסון כ"מחדל רב מערכתי". לדבריו, חיל-הים סירב לערוך תחקיר בנושא בטענה כי זה ענין של הצב א- חיל ההנדסה וחילות אחרים. רק שני אנשי חיל-הים נחקרו בפרשה. התברר כי בין שלל המוקשים שהועמסו על המשאית שהועלתה על הנחתת והתפוצצה בעת שירדה מהנחתת היו מוקשים מיוחדים ממולכדים כשהם "מורעמים" וזאת למרות הוראה שניתנה לפרק את מנגנוני ההפעלה מהמוקשים לפני העמסתם על הנחתת. "המוקש חיכה לזמנו", אומר מייק אלדר. ברור לכל כי את האסון היה ניתן למנוע.

רקע לאסון

ב-22 בינואר 1970 ימי תקופת ההתשה, פשט כוח צהל על אי-האלמוגים המצרי שדואן, שנמצא מדרום לשארם א-שייח. חיילי צה"ל הוטסו למקום משארם א-שייח במסוקים, השתלטו על האי, טיהרו את האי מהכוחות המצריים ושהו בו כ-32 שעות לערך. לוחמי צה"ל לקחו בשבי כ-60 חיילי אויב ואף לקחו ממנו שלל מכ"מ ימי. שלושה מחיילינו נפלו בקרב. בתום הפשיטה חזר הכח ארצה. יום לאחר המבצע, ביום שישי 23 בינואר 1970, הפליגה משארם א-שייח לאילת נחתת חיל-הים אח"י בת-שבע, אז, מהנחתות הגדולות של חיל-הים, כשעל סיפונה חיילים וציוד צבאי ששימש לפעולת צה"ל באי שדואן. בין השאר הובאו בסיפונה התחתון של הנחתת משאיות עמוסות תחמושת ובכלל זה מוקשים וחומרי נפץ שפונו מהאי שדואן במהלך הפעולה. על-פי עדויות חיילים שפורסמו בזמנו, המוקשים, התחמושת והציוד פונו מהאי בחיפזון ללא רישום מסודר וללא אמצעי בטיחות הנדרשים.

פיצוץ אדיר שהחריד את כל העיר

בשבת 24 בינואר 1970 נכנסה נחתת אח"י בת שבע לחוף אילת ועגנה סמוך לבסיס חיל-הים בעיר על קו הגבול הדרומי של בסיס חיל-הים. זמן קצר לאחר מכן נפתחה דלת - רמפת הנחתת. כלי הרכב הראשונים, ג'יפים, קומנדקרים ועוד ירדו בנקל והם הוחנו לצד הכביש הדרומי של הבסיס המוליך לטאבה. אך המשאיות העמוסות והכבדות, התקשו בצאתן מהנחתת לעבור בחול הזיפזיף הטובעני שעל החוף וגלגליהם הסתובבו על מקומם ויצרו בור בחול. למרות זאת, איך שהוא המשאיות הצליחו להתקדם ולהיחלץ. סביב המשאיות התקהלו חיילים, נגדים וקצינים וכמה מעובדי מספנת חיל-הים שנקראו לסייע "בדחיפת" המשאיות. איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו את האסון הקרב ובא וכי תוך דקות אחדות יהפוך המקום לשדה קטל. נהג המשאית האחרונה בעת שירדה מדלת הנחתת התבקש לפתח מהירות כדי לחצות את ה"בור" שנוצר כתוצאה מהתחפרות המשאיות הקודמות בחול. בעת רדתה של משאית זו מהנחתת היא נחבטה בבור שנוצר. הטלטול הפתאומי של המשאית הפעיל, לפי הערכה את אחד מהמוקשים שהיו על המשאית וגרם לפיצוץ של כמה טונות חומרי נפץ שהיו עליה. הפיצוץ אירע בשעה 16:10 ונשמע בכל רחבי אילת. במקום הפיצוץ עצמו עלתה להבת אש ורסיסי מתכת ועץ עפו לכל עבר. מאזור ההתפוצצות היתמר ענן שחור שנראה למרחוק. מהמשאית נותרו שרידים בלבד. הפיצוץ האדיר החריד את כל העיר. עד היום רבים מתושבי אילת שהייתה אז בתחילת שנות ה-70 ישוב קטן יחסית, לא ישכחו את אותה שבת בה התרחש האסון הנוראי ואת הרעש המחריד שזעזע את העיר.

בית חולים יוספטל לא היה ערוך

ראשוני הנפגעים מהפיצוץ הגיעו לחדר המיון בבית חולים יוספטל כ-15 דקות לאחר הפיצוץ. תושבי אילת נרתמו לפעולות החילוץ והעבירו במכוניותיהם חלק מהפצועים. בית חולים יוספטל נכנס לכוננות חירום. הייתה זו כאמור שבת בצהריים, רופאים ואחיות הוזעקו מבתיהם. המחזות והמראות היו קשים. הפצועים שכבו על שמיכות ומילאו את כל המקומות הפנויים בבית החולים. תושבי העיר נקראו זמן קצר לאחר האסון לתרום מנות דם ונמסר כי ההיענות הייתה רבה ונתרמו כ-150 מנות. מרבית הפצועים סבלו מכוויות קשות, מההדף החזק ומפגיעה של רסיסי עץ ומתכת ואף מקטיעות. רופאים שהגיעו למקום וטיפלו בפצועים סיפרו כי מעולם לא נתקלו בכמות כזאת גדולה של נפגעים קשה באירוע אחד. בית החולים יוספטל אילת שהיה אז קטן יחסית לא היה ערוך ומסוגל לטפל כראוי בכמות הנפגעים הקשים וסוגי הפציעות מהם סבלו. כך למשל, לא ניתן היה לקבל בו טיפול כירורגי ראוי שדורש חדרי ניתוח מצוידים במכשור מתאים. בסביבות השעה שש בערב הגיעו לאילת במטוס חיל-האוויר צוותי רפואה ממרכז הארץ. עוד באותו לילה העבירו מטוסי תובלה של חיל-האוויר חלק מהפצועים לטיפול בבתי חולים תל השומר, בלינסון והדסה. למחרת אירוע האסון, ביום ראשון 25 בינואר 1970 הגיעו לנמל אילת צוותי חיל הנדסה שסרקו ביסודיות את שטח מקום הפיצוץ וסביבתו כדי לאתר ולפרק מוקשים וחלקי חומרי נפץ שהתפזרו בשטח. למקום האירוע הגיעו הרמטכ"ל רב אלוף חיים בר לב, אלוף פיקוד דרום אריאל שרון, מפקד חיל-הים האלוף אברהם בוצר, הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן וקצינים בכירים נוספים.

בין הרוגי האסון -קצין ניצול משחתת "אילת"

כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 24 איש, מתוכם 17 במקום, ושבעה מתו מפצעיהם בימים שלאחר הפיצוץ, כמו-כן עשרות נפצעו. היה זה מהאסונות הכבדים בתולדות צה"ל בתקופת מלחמת ההתשה. בין הרוגי האסון, סרן יעקב ברק שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון משחתת אילת. הוא השתקם וחזר לשרת בחיל-הים אולם מצא את מותו באסון משאית התחמושת קצת למעלה משנתיים לאחר שנפצע. הנפגעים מבין יחידות צה"ל השונות היו מכמה חילות: חיל-הים, חטיבת הצנחנים, חיל התקשוב, חיל-האוויר, חיל הלוגיסטיקה, חיל השריון. ואלה רשימת הנספים באסון ששמותיהם מופיעים באנדרטה לזכרם באילת: נסים אילוק - חיל-הים, יהורם אלפי -חיל-הים, סעדיה אלקיים -חיל-הים, זאב זלמן בוגץ' - חיל השריון, שמחה ברנר - חיל-הים, יעקב ברק - חיל-הים, לייב דויטש - חיל-הים, יהודה הררי (סרנגה) -חיל-הים, אברהם חדידה - חיל-הים, ישראל יעקב-חיל-הים, יעקב יצחק כהן - חיל תקשוב, משה מימון - חיל-הים, ישעיהו מילר - חטיבת הצנחנים, מנשה מלמד - חיל-הים, משה מעין(שטיין) - חיל-הים, שאול נגר - חטיבת הצנחנים, ששון ניאזוף - חיל תקשוב, זולי נשאור - חיל-הים, יעקב סולימאן - חיל-הים, יגאל סופר - חטיבת הצנחנים, ברוך סמוחה - חיל תקשוב שמואל פוזנר- חיל לוגיסטיקה יורם פלק,- חיל-האוויר גרשון-שמחה קופצ'ק - חיל-הים.

מסקנות ועדת החקירה

זמן קצר לאחר האסון מינה הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון בראשות אל"ם דוד לסקוב קצין בכיר בחיל ההנדסה. הוועדה קבעה במסקנותיה כי הגורם לפיצוץ היה מוקש נגד אדם שמנגנון הפעולה שלו לא פורק וזאת בניגוד לנהלים. הפיצוץ גרם להתפוצצות של שישה טון תחמושת שהיו על המשאית. הוועדה המליצה להעמיד לדין באשמת רשלנות כמה קצינים שהיו מעורבים בהעמסת המשאית בחומרי הנפץ. בעקבות המלצות ומסקנות ועדת חקירה זו הוגשו בבית הדין של פיקוד המרכז כתבי אישום באשמת גרימת מוות שלא בזדון, בפציעה וברשלנות כנגד חמישה נאשמים, ארבעה קצינים וסמל אחד שהיו מעורבים, על-פי כתב האישום, בהעמסת המשאית בחומרי נפץ בניגוד לנהלי הבטיחות. מתוך החמישה הרשיע בית הדין שני נאשמים, קציני הנדסה, סגן וסגן-משנה. הסגן נדון ל-18 חודשי מאסר ואילו על הסגן משנה הוטלו תשעה חודשי מאסר. שאר הנאשמים, שני קצינים וסמל, זוכו מאשמה. שופטי בית הדין הביעו תמיהה וביקורת חריפה על כך שרק קצינים זוטרים הועמדו לדין. השופטים הביעו תמיהתם על כך שקצין בדרגת סגן אלוף לא הועמד כלל לדין בשל חלקו בפרשה. רק באוגוסט 1971 הוחלט להעמיד לדין גם את הקצין בדרגת סגן-אלוף.

מחדל זועק

ברור לכל כי את האסון הכבד שגבה חייהם של 24 איש היה ניתן למנוע ומדובר במחדל זועק. סיפור האסון נשכח עם השנים ויש שיטענו כי הושכח במכוון ולא מן הנמנע כי באותה תקופה היה רצון מצד ראשי צה"ל ומערכת הביטחון להרחיק מהתודעה הציבורית את סיפור המחדל וזה אולי אחד ההסברים שלא הוקמה אנדרטה לזכר הרוגי האסון במשך יובל שנים. במשך שנים רבות חללי האסון לא זכו לאנדרטה או ציון. התחושה בקרב המקורבים לפרשה שהאחראים למחדל זה מהדרגים הבכירים לא נתנו את הדין.

לאחר 50 שנים אנדרטה לזכר הרוגי האסון

לפני מספר שנים התארגנה קבוצת אנשי חיל-הים ובראשם אל"ם (מיל) מייק אלדר, לשעבר מפקד פלגת הנחתות בחיל-הים בשיתוף בני משפחות ההרוגים באסון, במטרה להנציח זכר נספי האסון באנדרטה ובמאמץ לא קטן הצליחו לבסוף לשכנע את עיריית אילת לאשר הקמת אנדרטה לזכר הרוגי האסון לא הרחק מהמקום בו אירוע פיצוץ המשאית. את האנדרטה בדמות סלע גדול עליו שלט הנצחה ובו שמות כלל הנופלים לרבות חמשת עובדי צה"ל האזרחים תכנן ועיצב האדריכל גבי מגן, קצין חיל-הים בעברו. את תכנון הפיתוח והנוף של האנדרטה תכנן האדריכל יהודה פרחי שאחיו יוסי פרחי היה צוללן בצוללת דקר ונספה באסון טביעתה. בינואר 2020, 50 שנה לאחר האסון הנורא, נחנכה האנדרטה בטקס מרגש בהשתתפות נציגי חיל-הים, צה"ל, עיריית אילת וכמובן בהשתתפות בני משפחות הנספים שאותרו לפחות בחלקם והגיעו מכל רחבי הארץ.