זה היה יום רגיל לגמרי. עמדתי בתור בסופר, עייף וחסר סבלנות, וראיתי איך מילה אחת מיותרת בין שני אנשים כמעט הופכת לעימות. איש לא רע. איש לא אויב. רק עייפות, רק זרות. ופתאום שאלתי את עצמי: האם אנחנו באמת "העם הנבחר". בתנ"ך כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ( דברים ז, ו ) ובתפילת מוסף אנו שרים בקול רם "אתה בחרתנו מכל העמים".
גדלתי על זה. זה נאמר בטון חגיגי, כמעט ניצחוני. אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שזו לא תעודת הצטיינות, אלא כתב מינוי. לא הבטחה לגדוּלה, אלא דרישה לאחריות. לא אמירה על מה שאנחנו, אלא על מה שמצופה מאיתנו להיות. בשעות הקשות, כשצריך להחזיר לוחם, כשלא מוותרים על מת, שם אנחנו עומדים במבחן. שם אנחנו נראים כמו עם הנבחר: מאוחדים, נחושים, שמים עיקרון מעל נוחות.
אבל אז מגיע הבוקר שאחרי. אין כותרות. אין אויב ברור. רק אנחנו, אחד ליד השני. אז עולה השאלה האמיתית: האם הבחירה חלה רק על רגעי גבורה, או גם על רגעי שגרה? האם נבחרנו רק לדעת להילחם על ערכים, או גם לדעת לחיות אותם? אולי "עם בחירה" הוא לא מי שמצליח להתעלות רק בשעת חירום, אלא מי שמצליח לא לדרוס בתור, להקשיב גם כשהוא צודק, ולזכור שבצד השני עומד מישהו מאותו הסיפור. אולי הבחירה האמיתית מתרחשת לא כשאין ברירה, אלא כשיש.
אם כך, הדיון איננו אם אנחנו עם בחירה. הדיון הוא: האם אנחנו בוחרים להיות כאלה גם כשלא כואב, גם כשלא בוער, גם כשאיש לא מסתכל. יש מאבקים שזר לא יבין. לא מפני שהם מורכבים מדי, אלא מפני שהם נובעים ממקום הרבה יותר עמוק מן ההיגיון הקר. זהו מקום של שייכות, של אחריות הדדית, של חוב מוסרי שאינו מתיישן ואינו מתפוגג גם כשהזמן חולף והכותרות מתחלפות. הנחישות למצוא את גופתו של החייל רן גוילי ז"ל בעזה נולדה בדיוק משם. היא לא הייתה תולדה של שיקול תועלתני, ולא של לחץ ציבורי רגעי. היא הייתה ביטוי לאתוס בסיסי:
איש מאיתנו אינו נשאר מאחור. גם לא בדממה, גם לא באדמה זרה, גם לא במחיר כבד. במשך חודשים ארוכים הייתה דמותו של רן סמל. סמל לאובדן, לכאב שאינו נסגר, ולשאלה הבלתי נסבלת שנותרה פתוחה: היכן הוא. המשפחה, החברים והציבור כולו נשאו את השאלה הזו בלב. היו רגעים של ספק, של עייפות, של קולות שאמרו אולי צריך להשלים. אבל הנחישות גברה, כי יש דברים שאין משלימים איתם. המאמץ להשיב את רן לא היה רק מבצע לוגיסטי או ביטחוני. הוא היה הצהרה ערכית. אמירה ברורה שלפיה גם מול אויב אכזר, גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר, לא מוותרים על צלם אנוש. לא מוותרים על הכבוד האחרון שמגיע לאדם: להיקבר בארצו, בין בניו.
היום, עם מציאתו של רן, המעגל נסגר, אך הכאב אינו נעלם. יש נחמה מסוימת בידיעה, בהשבה, בסיום חוסר הוודאות. אך יש גם תזכורת חדה למחיר, לאובדן ולמציאות שבה נדרשת נחישות כזו מלכתחילה. אכן, זר אולי לא יבין מדוע הושקע כל כך הרבה כדי להשיב אדם אחד. אבל מי שנולד יהודי וישראלי ודאי יבין, מהי ערבות הדדית ומה משמעותה של משפחה שנקראת העם היהודי. יש מאבקים שלא נמדדים בתוצאה בלבד, אלא בעצם הנכונות לנהל אותם. אולי כאן טמון האתגר האמיתי.
אם אנחנו יודעים להתלכד כך ברגעי קיצון, אם אנחנו מפגינים נחישות, רגישות ואחדות כשמדובר בעקרונות היסוד שלנו, למה שלא נדע לעשות זאת גם ביום יום. למה שלא נוכיח לעצמנו ולעולם שאותה ערבות הדדית, אותו כבוד לחיי אדם ולאדם עצמו, אינם מתעוררים רק בשעת מלחמה, אלא יכולים להיות דרך חיים בשגרה. כי אם אנחנו כל כך טובים במלחמה על העקרונות הללו, הגיע הזמן שנהיה טובים לא פחות גם בלחיות ביחד לפיהם. העם הנבחר בוחר להיות מאוחד גם בשגרה. בבחירות הקרובות נבחר במועמד שיציע אחדות.