היום הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק עידוד העיתונות המקומית והקהילתית, פ/6493/25, שמבקשת לחזק גופי תקשורת מקומיים באמצעות שלושה מהלכים מרכזיים: פטור מארנונה, הקצאה של לפחות 15% מתקציבי הפרסום של גופים ציבוריים לטובת מדיה מקומית, והקמת קרן ייעודית בהיקף של לפחות 20 מיליון שקלים בשנה. אני מבין היטב למה ההצעה הזו קורצת. מי שמכיר את השטח יודע שהעיתונות המקומית היא לעיתים הגוף היחיד שמסוגל לבצע פיקוח אזרחי אפקטיבי על הרשויות, במיוחד בפריפריה. היא זו שמכירה את הרחוב, את המוסדות, את ישיבת המועצה, ואת מה שלא תמיד מגיע לכותרות הארציות. במובן הזה, עצם ההכרה בחשיבותה היא דבר נכון. אבל כאן מגיע ה"אבל" הגדול. כשמדינה מתחילה להזרים כסף לעיתונות, ובמיוחד כשהיא עושה זאת דרך מכסה מחייבת של פרסום ממשלתי ודרך קרן שמנוהלת במינוי שר, היא לא רק מחזקת מערכות, היא מייצרת תלות. וגם אם לא תהיה תלות בפועל, די במראית עין של תלות כדי לפגוע באמון הציבור. בעולם התקשורת אמון הוא המטבע היחיד שעובד. ברגע שהוא נסדק, הכל הופך לחשוד: מי קיבל, למה קיבל, ומי לא קיבל כי היה ביקורתי מדי. אם רוצים שהחוק הזה יצליח, צריך להפסיק לדבר בסיסמאות ולהתחיל לבנות חומות הפרדה אמיתיות. בעיניי יש שלושה עוגנים הכרחיים. העוגן הראשון הוא עצמאות מוסדית מלאה של מנגנון חלוקת הכסף. ועד מנהל שממונה ישירות על-ידי שר, גם אם יישבו בו אנשים מצוינים, יתקשה להתמודד עם טענות על פוליטיזציה. הפתרון המקצועי ברור: ועדת איתור ציבורית בלתי תלויה, כללי ניגוד עניינים מחמירים, שקיפות מקסימלית, פרסום פרוטוקולים וביקורת חיצונית קבועה. אחרת, כל החלטה תתפרש כעסקה, וכל ביקורת תתפרש כנקמה. העוגן השני הוא תבחינים שמחזקים עיתונות אמיתית, לא תעשיה של "גופים על הנייר". ההגדרה המוצעת עלולה להיות רחבה מדי ולפתוח פתח להקמת כלי תקשורת שמטרתם העיקרית היא עמידה בסף טכני לצורך מענק. צריך לקבוע מדדים מקצועיים שמדברים בשפה עיתונאית: היקף תוכן מקורי, כללי תיקון טעויות, שקיפות בעלות ומימון, קוד אתי, והפרדה ברורה בין מערכת לתוכן ממומן. העוגן השלישי הוא מנגנון פרסום ממשלתי חכם. יעד קשיח של 15% נשמע טוב בכותרת, אבל עלול לייצר עיוותים והתנגדות מקצועית, וגם לפתוח פתח לטענות על "סחר במודעות". אפשר להגיע לאותו יעד בדרך שקופה ונכונה יותר: מודל מדורג וגמיש, או מנגנון ניקוד תחרותי במכרזי מדיה שמתגמל פרסום מקומי, מבלי להפוך אותו לכלי השפעה. השורה התחתונה פשוטה. אני בעד לחזק עיתונות מקומית. היא חיונית לדמוקרטיה המקומית, לשקיפות, ולהגברת מעורבות אזרחית. אבל התמיכה חייבת להיות מעוצבת כך שלא תפגע בדיוק במה שהיא מבקשת להציל: עצמאות, ביקורתיות ואמון ציבורי. בלי חומות הפרדה ברורות ושקיפות עמוקה, החוק הזה עלול להפוך מהר מאוד לסיפור התקשורתי הבא על חלוקת כספים, לחצים ושיקולים לא ענייניים. עם חומות כאלה, הוא יכול להיות תיקון אמיתי לשוק שנחלש ולדמוקרטיה שזקוקה לעיניים פקוחות בכל רחוב, לא רק באולפנים.