"הוא צריך לחזור. אני אוריד את הצמיד המטופש הזה. זה שגרם לי להאמין שמגדיר את הזהות שלי." אלו המילים שכתבתי לפני כחודש וחצי. זה המסר שהרגשתי שאני משדרת לעולם כשאני עונדת אותו, את הצמיד שאמא נתנה לי בשבוע הראשון של המלחמה. הרגשתי שהבחירה לענוד אותו הייתה קריאה לזה שאסור לנו. היה אסור לנו להפסיק לפעול כדי שהוא יגיע. כדי שהדבר שקרה לנו לא יהיה לשווא, אסור לנו להפסיק לפעול כדי שכולם ידעו. כדי שנצליח לתת לזה מקום. אבל לעזאזל. איך נותנים מקום לכל כך הרבה כאב? לתקופה של ימים ושעות ושבועות וחודשים של כאב. כאב לב. פחד אימים. אני מקווה שכשאבחר להביא ילדים כבר יהיה פה טוב יותר. אולי אני אופטימית, אולי אני ריאלית ובגלל זה בחרתי לכתוב מקווה. כשהחטופים החיים האחרונים חזרו וחשבתי על הרגע שבו רני יחזור ולא יהיה משמעות למשפט שכתוב לי על הצמיד "עד שכולם כאן אנחנו עדיין שם" ואאלץ להוריד אותו, הרגשתי את האימה מתפשטת בגוף שלי. ואתמול, כשהודיעו שרן חזר, הרגשתי את אותה אימה, והרגשתי אותי מסרבת להרגיש אותה. אומרים שהזמן עושה את שלו. נראה לי שמתכוונים שהכאב דועך או כמו שאומרת ג'ואן רוזנברג, שהוא עובר אחרי 90 שניות. אבל איך אוכל לשכוח? איך אוכל לשחרר ממני את הסיפור של אותו היום? של אותם החודשים? של הבדידות, של האימה. של הפחד המשתק. של חוסר השינה בלילה. של ההתמודדות לבד עם כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה דברים. עם ההבנה שכולנו מתמודדים ושההיתמכות שלי באחר אולי מכבידה עליו. עם ההבנה שכולנו צריכים ים של חמלה, של ריפוי, של הבנה, של רכות, של חיבוק. אז התפללתי. התפללתי שרן יחזור. זו לא סגירת מעגל. לפחות לא עבורי. איבדתי באותו היום, באותן השבועות חלק ממני. איבדתי אותו והוא לא ישוב. הדור שלי, זה שרק שמע סיפורים מההורים על פיגועים, על מלחמות, על קרבות. הדור שלי חווה את זה גם, ועכשיו אין לנו ברירה אלא לא להיות שאננים, לא לוותר על החיים, להילחם על מה שיקר לנו, על מי שיקר לנו. אם נבחר להאמין שיש סיבה לכל דבר, אז נראה שיש סיבה לחווית הכאב הזו. שוב ושוב ושוב לאורך ההיסטוריה חווית הכאב חוזרת. אולי צריך שנעשה פה משהו. זו מעין מסקנה טבעית לחוויה הזו. הרי אי-אפשר לקבל שאין משמעות לדבר. שזה סתם. שזה ריק. זה כמעט יותר כואב מהכאב עצמו. ברגע זה ברור לי ההסבר שנותנים לשאלה למה נבראו הדתות. (כדי לתת הסבר לכאב בין היתר). כאב כל כך עמוק, זה כמעט בלתי אפשרי להישאר איתו. זה כואב מידי. טראומה עמוקה. באימון הרגשי אני שואלת אם מתאים למתאמן או למתאמנת להשאר עם מה שהם חווים. לפעמים זה יותר מידי. לפעמים עבורי זה יותר מידי להישאר. הגוף החכם שלי יודע להתנתק, לשחרר. לחשוב על משהו אחר. אני מקווה שאני אצליח לצמוח מהכאב. שאני אצליח לשחרר מעט מהטראומה שעוד תקועה לי בגוף. שנצליח כולנו. (אמן) שאצליח בלב שלם ובלב מלא לשחרר מעצמי את התדמית, את האמירה, את הצמיד. אמרתי שאני מוכנה לעשות את זה כדי שרן יחזור. ועכשיו הוא כאן. עכשיו תורי.