המקור המכונן של ולידתו של החג היפה ט"ו בשבטו הוא בסדר מועד במשנה וגם בסדר ראש השנה א', א' - "אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנָה הֵם - בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן - כְּדִבְרֵי בֵּית שָׁמאי, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִישָה עָשָר בּו". כאן נקבע לראשונה ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות - לפי שההלכה היא על-פי פסיקת בית הלל. מה שידוע לנו, שעם חורבן בית המקדש ואלפַּיִם שנות גלות, החג שמציין את ראש השנה לאילנות, איבד את משמעותו. מה שנותר בקרב עם השוהה בגלות הם אזכורים, שאכילת פרות מארץ ישראל ביום הזה מהווה סגולה לאריכות ימים. חידוש החג קיבל תנופה רבה במאה ה-16 על-ידי מקובלי צפת. זה פרק מרתק בתולדות הרוח היהודית, שבו חג הלכתי-שולי קיבל עומק מיסטי, קוסמי ומוסרי - עם עומק המלווה אותנו עד היום. ילדותי בשנות הארבעים והחמישים חוותה את החג, בנסיעה למקומות בהם נטענו עצים - עצי ברושים ואורנים. אני נוצר את החוויה של נטיעת עצים בדרך המובילה למה שהיום בית חולים השרון, ושנה אחרת ליד מה שהיה פעם קיבוץ גבעת השלושה, כיום בליבה של פתח תקוה, שהפך במרוצת השנים למוסד סיעודי. אלו היו שנים שאנו מכסים את הארץ החשופה ביערות עצים. לצערי, היום, ט"ו בשבט. ביום חגו של האילן, יש המחללים את הערך המוסרי של נטיעת עצים, "כי האדם עץ השדה הוא", ככתוב בספר דברים פרק כ' פסוק 19. מה שנעשה היום בכפר יטא, חירבת חלאווה ופחית זו פגיעה בערכי החג. כשעשרות רבות של מתנחלים עוקרים עצים, הם מחללים את המסר של החג הצמא לפרוס מרבדי עצים על אדמת ארץ ישראל. הם מוסיפים חטא לפשע שבנוסף לעקירת עצים נבזזו עדרים שלמים מכפר חלאווה, הוצתו באש מבנים ורכוש של עובדי אדמה פלשתינים והצבא עמד מנגד ולא מנע התרחשות לא מוסרית של עקירת עצים והצתת רכוש ביום ט"ו בשבט על גב הר שומרון.