הספר החדש של ויקי חדד מכיל כ-182 עמודים הכולל שרטוטי מגרש, ציטוטים מגדולי המאמנים וחוויות של בן שכונה ד' שצמח עד לפסגה. על הכריכה הקדמית ניתן איור של פניו החבריים של ויקו הכולל את הכותרת: משכונה ד' בבאר שבע עד ברצלונה. הספר כולל 17 פרקים והוקדש לאשתו של הסופר שעברה איתו את מסע חייו המרתק. בכריכה האחורית ניתן תצילום של חדד משוחח עם אגדת נבחרת הולנד בכדורגל. נתמצת כמה פסקאות מהכריכה האחורית כדי להיכנס לאווירת הספר: ויקו בן העשרים שש בלבד, יושב עם המאמן הדגול ומתרגש מהמעמד המכובד ומההישג של למידה מאחת הקבוצות הטובות באירופה. כשחקן במחלקת הנוער של "הפועל באר-שבע" כבר חלם להיות מאמן מצליח כולל זיכרונות מהמשחק הבלתי נשכח מול ברצלונה בגביע אירופה לפני 30 שנה. בהמשך הוא היה מאלה שהביאו את אלונה ברקת לרכוש את "הפועל באר שבע" ודאג לשלב באימונים שיטות מדעיות חדשות שהביאו לו את הכינוי "ויקו-מחשביקו". הקורא הצעיר יגיע למסקנה בתום הקריאה, כי ניתן להגיע בחיים גם לשיאים שאיש לא האמין שהם אפשריים. סיפור ההתנסות של הבחור הצעיר באמסטרדם מדגיש את המרחק הגדול אז בין הכדורגל ההולנדי-אירופי והבחור הצעיר בן ה-26 שהיה אורח המועדון ושהגיע מישראל. ויקו הוזמן לשתיית בירה עם המאמן המפורסם ברגהאמפ. ויקו הסתחרר לכמה שניות אך התעשת והבין שהוא נמצא אכן בהולנד, משחק ולומד בקבוצה הנמצאת בטופ האירופי ומכין את הקרירה שלו לקראת חזרתו ארצה.

ויקו נולד בשנת 1959 "בהדסה" שהייתה אז מעין מרפאה. בית החולים סורוקה נבנה רק שנתיים לאחר מכן. אביו הגיע מלוב ועסק בטייחות בניין ואמו הגיעה מתוניס והייתה סייעת בגנים. עד גיל שבע גדל ויקו בשכונה ד' שהייתה עזובה, ללא כבישים וללא חזות עירונית סוג של שממה. באותה תקופה לא היו "חוגים" לילדים ולנוער וויקו למד את נפלאות הכדורגל וההתעמלות מאביו בחצרות הבתים השוממות. כמקובל אז, הילדים היו משחקים עד החשיכה, עד שנקראו לבתי הוריהם לשינה. את מלחמת ששת הימים עבר כילד וחרד לגורל אביו וחרד לקרירה העתידית שלו ככדורגלן. לאחר זמן, עברה המשפחה לבית צמוד קרקע ושוב המשיכו הילדים לשחק בחצרות עד הערב. מאחורי הבית שיחקו הבוגרים על מגרש כדורגל אמיתי והנער בן העשר הוזמן להצטרף אליהם בכל יום שישי. בדרכם לבית הספר "בארי", עברו הוא וחבריו דרך "סופרמרקט מקומי חדש" וסחבו שם את ארוחת הבוקר לאותו יום. המורה לספורט, חזי עובדיה, הייתה הדמות שהשפיעה עליו עמוק בתקופת נערותו. ויקי התקדם ושיחק "בליגת בן-יעקב" שעודד את ענף הכדורגל בעיר ואירגן את ליגות הנוער המקומיות. הליגה הפכה לעתודה של "הפועל באר-שבע" הבוגרת וזכתה להורים נלהבים כצופים. ויקו בחוצפתו, ביקש להתקבל לקבוצתו של חיים סנה ופנה אליו על-אף גובהו הנמוך וגילו הצעיר. סנה פסל את האפשרות אך תשוקתו של ויקו למשחק רק גברה. האמביציה המשיכה לדרבן את הנער משכונה ד' והוא הצליח להתקבל לנוער באר-שבע שם ששיחק בשנים 1973 - 1977. כך זכה עם קבוצת הנוער בארבע אליפויות מחוז, ובשתי אליפויות מדינה. ויקו היה על גג העולם. יחד עם ניסים סספורטס שיחקו שני הכדורגלנים נמוכי הקומה והפתיעו לא פעם קבוצות מנוסות של בוגרים. הללו, שלא נחשבו כלל על-ידי הקבוצות הבוגרות "תקעו גולים בתחבולות". חיים סנה כבר הוזכר אך ויקו חוזר ומתאר את דמותו כמי שהשפיע עליו בתחומים של סדר ומשמעת, מסירות, והקפדה על פרטים. סנה אף הקפיד לקיים ביום ה', בחדר ההלבשה, טקס הכנה ובו ניתן לכל נער בן 16 כוס חלב ועוגה בהנחה שלא כל ילד יכול לקבל זאת מהוריו הדלים. השיחות היו ארוכות וסנה דרש מהשחקנים הצעירים לפרוק מעליהם את הבעיות החברתיות-לימודיות והמשפחתיות שליוו אותם. בשנת 1966 נפטר חיים סנה האיש שעיצב את דמותו של ויקו כשחקן ומאמן.

ויקו היה בין היחידים שעשה "בגרות" תוך כדי המשחקים ולא פעם נטל ספרים עימו וקרא בחומר הלימודי בנסיעות הארוכות. חיים סנה הציג אותו כמופת בפני הנערים כמי שמבקש לקנות דעת ולצאת מהדלות של הוריו. הנסיעות היו אז במשאיות ללא מיזוג וליד ויקו ישב מנהל הקבוצה שהיה גם מורה בבית ספרו. אילן שי דאג אישית לפקח על לימודיו של ויקו לאחר מאמץ רב סיים ויקו את לימודי "הבגרות" בציונים טובים שאפשרו לו להתקבל למדרשה למורים לחינוך, כתלמיד עתודה, וזאת עוד לפני השירות הצבאי. משך השירות בצה"ל ארך ארבע שנים בהן עבר ויקו קורסים בכושר קרבי וקורס מכ"ים. במחנה האימונים בחו"ל הוא נזכר שכנערים, לא הכירו את כללי השתייה ונפלו בפח עת שתו בירה שחורה רומנית, הכוללת כוהל, ומספר נערים השתכרו והיוו סכנה לעצמם ולחבורה. בשנה בה החל לאמן שוחחו ויקו וחיים סנה על שיטות המשחק. הוא נזכר במחנה האימונים בן השבועיים ברומניה (סיום עונת 1975 - 1976) הקומוניסטית ושלטון הברזל של הרודן צ'אושסקו. היציאה למחנה אימונים לחו"ל נחשבה ביו הנערים להישג אדיר, בפעם הראשונה טיסה ושהייה בחו"ל. הנערים סירבו לאכול טרף ונשארו בדרך כלל רעבים.

ויקו מתקדם ומקים את מחלקת הנוער של בית"ר באר-שבע בשנת 1985. הוא מסיים בהצלחה קורס מאמנים בווינגייט ומבטו היה לא רק לליגת הנוער אלא לאימון הבוגרים. במשא-ומתן תקיף, זכה ויקו בתפקיד מאמן הבוגרים ולא היה מאושר ממנו. התפקיד אף אפשר לו מעבר מנסיעה באופניים לרכב מוטורי בבואו לאימונים. ממשיך ונזכר ויקו - כי את קורס המאמנים בווינגייט סיים כחניך מצטיין. הוא התחכך עם גדולי הכדורגל של העיר ועדי טוקר אף הציע לו את תפקיד רכז הספורט של אס"א. בזיכרונותיו הוא מזכיר את פציעתו הקשה מתאונת דרכים שלא אפשרה לו להיות בעתיד שחקן מקצועי. החלוקה הפוליטית בין הימין לשמאל הייתה ברורה בקרב אזרחי העיר לכן איז'ו רגר (מועמד הליכוד לראשות העיר), הגיע בעת האימונים לדרוש משחקני בית"ר להצביע עבור הליכוד. כך מקובל היה אז. ויקו אימן עונה שנייה בבית"ר ב"ש, בשנים 86 - 87, שם למד שלהורי השחקנים יש השפעה עצומה על ההנהלה ועל ההרכב הפותח אפילו בניגוד לדעת המאמן. כך למשל, בהיותו מאמן בן 26 ומצליח, החליטו בהנהלה למנות לו עוזר מבלי לידעו. ויקו שלא הסכים - נאלץ להתפטר. החלטתו העידה על דרכו בעתיד: עצמאות, יושרה, חשיבה מקורית ואומץ מול המנהלות והממסדים.

עדי טוקר, מנהלו של ויקו, יצר את הקשר עם שחקני אייאקס ההולנדית שהגיעו למשחקי אס"א באוניברסיטת בן-גוריון. ויקו הוזמן להשתלמות מאמנים להולנד. שם פגש שחקנים ומאמנים כמו יוהאן קרויף ואחרים, למד על שיטת ארבע-שלוש-ארבע, שיטה התוקפת את היריב לאורך כל המשחק. במשך השנים התמיד ויקו, כמאמן של מאמנים, להגיע לאייאקס וללמוד מהם על חידושים במשחק הכדורגל. החשוב ביותר: ויקו למד פעם ראשונה שגם למשחק הכדורגל ולאנשיו "יש חזון" עליו נדבר בהמשך.

ויקו הוביל את קבוצת הנוער בבאר-שבע לניצחונות וידע גם לנהוג בתבונה כלפי הורים ומקורבים שלחצו עליו לא פעם לשתף שחקן זה או אחר. הוא קיבל מידע מחברים וידע לפקוד על חניכיו לשמור אישית במשחק על החלוץ המסוכן איל ברקוביץ'. ויקו נזכר שההסתדרות לא שילמה לו עבור האימונים ואלי ז'ינו שילם לו לאורך השנה הישר מקופת מכירת הכרטיסים. ויקו וויתר על המשך אימון עם הנוער וירד לאמן את הפועל ירוחם אבל הפעם משכורתו עלתה פי ארבעה והוא הצליח לארגן מחנה אימונים בקיבוץ דורות, בעל מפעל השום, שהריח החריף שעלה מהמפעל, כמעט והרס להם את המחנה. הליגה הראשונה - בעונת המשחקים של 92 - 93 החל ויקו לאמן את "הפועל באר-שבע" בליגה הבכירה ועדיין היה בשליטת מועצת הפועלים. כבר במחנה האימונים התבלט אורי מלמיליאן כמנהיג וויקו טיפח וגיבה אותו. בלא הכנה המאמן עופר פוטר וויקו הפך למאמן הראשי של הפועל באר שבע בליגה הראשונה. הנסיעה עם החבורה למחנה האימונים ברומניה הפכה למסע קניות ווויקו וסתיו אלימלך פספסו את הטיסה. ויקו בתושייתו, הצליח לארגן טיסה מיוחדת והצליח להגיע לאימון הבוקר הראשון בזמן, ברומניה. עונת 93 - 94 הייתה העונה הראשונה בה היה מאמן בליגה הבכירה. ענוד לפני המחנה יצא עם רן פסח "למסע סקאוטינג" בברית המועצות לשעבר ורכשו שחקן שהיה לעמוד מרכזי בבאר-שבע ועבר למכבי תל אביב.

העיתונות הארצית הציקה למאמן ולקבוצה ואף כינו אותו "ויקו-מחשביקו" ככינוי גנאי לסטטיסטיקות וניתוחי הביצועים שנהג לערוך עם השחקנים לאחר המשחק. במידת מה מצטער ויקו עד היום שוויתר על חיים רביבו (שניתן היה אז לרוכשו "להפועל באר-שבע") כחיזוק לעונה השנייה והעדיף את השחקן הפינלנדי אלטונן. ויקו מודה שגם מאמן מצטיין עלול לטעות אך אמור להתאושש מהר מכך. בית"ר ירושלים הטילה איימה על הקבוצות וויקו ניסה להכין להם מלכודת: הוא בחר במדים צהובים עבור באר שבע והקהל זרק עליהם בבלי דעת בקבוקים וירקות רקובים. לאחר שהתברר להם שהם טועים, סלח הקהל לשחקניו ומחא להם כפיים. בבית"ר השתוללו מזעם על הטקסיס אבל לא יכלו לשנות דבר. בהנהלת הפועל חשו שבהתאחדות ובטלוויזיה מקפחים את הנגב ולא משדרים את משחקי הפועל. רן פסח וויקו החליטו להקדים את המשחק לשעה 11 בבוקר לאחר ליל הסדר, ואכן באצטדיון היו רק אוהדים מקומיים. המשחק הסתיים בתיקו 2:2 למרות "שבמכבי חיפה" שיחקו כישרונות כמו רביבו, ברקוביץ ועטר והמאמן המוכשר היה שפיגל. "התרגיל" של שינוי שעת המשחק סייע לבאר-שבע מתבוסה מקבוצה הטובה ממנה עשרות מונים. לסיום פרק זה נזכר ויקו כי הפועל הייתה אחת משלוש הקבוצות ששיחקו לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי במסגרות אירופיות. היה זה בעונת 93 - 94 וויקו חש שהוא מביא כבוד לעיר, לנגב וכמובן לידידיו ומוריו הרבים.

ויקו ביקש להיות לא רק המאמן של באר-שבע אלא מאמן מוכר בכל הארץ. הוא קיבל הצעה נדיבה מנתניה, עבר לאמן שם וקיים 2 משחקים בשבדיה ובדניה. תוך ניהול המשחקים כתב ויקו מסמך המפורסם בספרו וכותרתו: "שש עקרונות משחק הכדורגל". "הרוח של ויקו" נושבת מהמסמך; הושם דגש על התקפה לאורך כל המשחק ודגש על החיפוי הדדי. בנסיעות הארוכות בחו"ל היה חייב ויקו להיאבק עם השחקנים בעיקר בתחום המשמעת: הם נסחפו לדיסקוטקים ולמשחקי המזל והיה חשש שלילות ללא שינה יגרמו להפסדים. כמורה ומחנך ותיק הצליח למנוע מהם להפוך את הנסיעה למסע שעשועים וגם התוצאות במשחקים היו לא רעות. פרשה אחרת בה נזכר ויקו קשורה להפועל חיפה שעמדה אז לרדת ליגה. ויקו ביקר אצל רב ידוע בדרום שניבא כי תוך חודש הוא יקבל הצעת עבודה מרתקת מהצפון. ואכן, "הפועל חיפה" ביקשה אותו להיות מאמן שיציל אותה מירידה. ויקו שהיה מפוטר וללא עבודה הפך בבת אחת בשלהי עונת 94 - 95 למאמן מבוקש. תוך זמן קצר גיבש ויקו את הקבוצה מבחינה חברתית והיא החלה לנצח. הפועל עלו תחת שרביטו אז שלב במשחקי גביע המדינה. במיוחד זכר ויקו את היחסים המיוחדים שהתפתחו בינו לבין ראובן עטר, כדורגלן מזהיר, מנהיג וסקורר. עטר דאג לא רק לקבוצה אלא לרכב ושכר משופרים עבור המאמן. עם זאת נזכר ויקו כי עטר סירב להתחלף במשחק מול 40 אלף צופים באצטדיון רמת גן במסגרת גביע המדינה. ראובן סירב לרדת בדקה השבעים והעמיד את סמכותו ומנהיגותו של ויקו למבחן. ויקו בחר לא להעיפו לקראת הגמר (בו הפסידו למכבי חיפה 2:0) והעונש שהוטל על עטר היה 10 אלפים דולר ולא לפתוח במשק הליגה הבא. ויקו שיקם את מנהיגותו אך לא זכה עם קבוצתו בגביע.

ויקו ניהל בקיץ "קורס מאמנים" בווינגיט וטובי השחקנים נרשמו לו. שם הוכיח את בקיאותו ברזי המשחק ואת כוחה של "הסטטיסטיקה" כמסייעת למאמן. באחד השיעורים עלה שוב ענין התקרית עם עטר, והאחרון הודה כי טעה וביקש את סליחתו של ויקו לפני כולם. ההדורים ייושרו. למרות שויקו החזיר לחיים את "הפועל חיפה" הוא סיים את תפקידו ואברהם גרנט ירש אותו. למרות הצלחתו בעיר הצפונית והמענקים היפים שקיבל, הוא נותר שוב ללא קבוצה. את עיקרו של פרק 11 הקדיש ויקו לביקור קבוצת הכדורגל האגדית של ברצלונה (לאחר שהפועל ב"ש ניצחה את אלבניה ועלתה שלב בגביע אופ"א). לפני המשחק הוא נפגש עם יוהאן קרויף, קיבל ממנו עצות וכשחזר הכין את "מבצע ברצלונה" תוכנית משחק ואימון המוצגת בספר בכתב ידו המקורי. נשיא המדינה הגיע למשחק ו-15 אלף צופים נדחקו לאצטדיון. אלי להב, הבעלים החדש של הקבוצה, עמד כנגד הלחצים להעביר את המשחק לתל אביב. המשחק נגמר בתוצאה 0:7 לטובת ברצלונה וב"ש החלה באימוניה למשחק הגומלין בקאמפ נואו. שוב באר שבע הפסידה 5:0 לעיני 65 אלף צופים אך עם זאת, שחקניה התרשמו מהמתקן המפואר, חדרי ההלבשה, הקהל הנאמן והמסורת האירופית של הקבוצה. ויקו הכניס בעקבות המפגש עם ברצלונה שיטת משחק חדשה (תוקפנית) אך העניין לא צלח והוא פוטר והיה למאמן "ראשון לציון". בהמשך ויקו היה למאמן מצליח בליגת "כדורגל אולמות" שהיה לפופולרי גם בספרד.

לקראת סיום נזכר ויקו כיצד גויס "למחנה השלום" בו נטל חלק פעיל. "מרכז פרס לשלום" פנו אליו להקים ולאמן קבוצת נוער פלשתינית-ישראלית. ויקו עמד במשימה והקבוצה ייצגה את ישראל בליגת האלופות. ההצלחה הובילה אותו להקים בית ספר לכדורגל בשדרות עבור בני נוער משני העמים. גם מפעל זה זכה להערכה רבה. הוקמו עוד פרויקטים בנוסח זה אך הכל ירד לטמיון עם מותו של שמעון פרס. בשנת 2005 הפך ויקו למאמן נבחרת ישראל בסיוע חברים ונשיא האוניברסיטה דאז, פרופ' אבישי ברוורמן. ויקו המשיך בתפקיד עוד שמונה שנים והיה הראשון שנפגש עם אלונה ברקת שעמדה לרכוש את המועדון. ביולי 2007 נחתם ההסכם לרכישת הפועל על-ידי אלונה (בסיוע ראש העיר) וויקו התחייב ללוות את הקבוצה. המטרה הייתה תחת ניהול אלונה, לעלות לליגת העל ולכן הוחתם מרקו בולבול למאמן. ויקו הפשיל שרווליו והכין את הנוהל החדש לאימוני ומשחקי "הפועל באר-שבע". הנובל היה קפדני, כמעט מדעי. הבעלים אלונה ברקת הכריזה כי "הפועל באר שבע תשאף לנצח בכל משחק" ולאור חזון זה בנה ויקו קבוצה מחודשת. תחת גיא לוי עלתה הקבוצה לליגת העל ואלי המשיך בהובלת הקבוצה עם אלונה. האחרונה ביקשה מויקו שייקח על עצמו את אימון קבוצת הנוער - ואכן כך היה. האלימות כנגד המאמן גיא עזורי הניעה את אלונה לבקש לעזוב את הקבוצה ואת ענף הכדורגל. אלונה הסכימה לחזור לאחר החתימה על אמנת אי-האלימות וויקו הפך לזמן מה למאמן הבוגרים. כלפי השופטים נהג ויקו בהתאפקות למרות שאז לא היה VAR, כמסייע לבדיקת נקודות במחלוקת. אלונה וויקו שידרו על גל אחד בכל הנוגע לערכים בספורט והקבוצה זכתה בשלוש אליפויות ובשני גביעי מדינה. בהמשך התגלעו מחלוקות בין ויקו ואלונה אך שניהם נשארו נאמנים לחזון שכלל שני יסודות: ויקו אמר שמטרת העל היא לשחק התקפי ולשמח את הקהל. אלונה טענה - שמטרת העל היא לנצח תמיד.

כיום ויקו, לאחר קרירה פעילה על המגרש, משמש כמנכ"ל מרכז הספורט באוניברסיטת בן-גוריון, יו"ר אס"א ישראל, וחבר הנהלת הוועד האולימפי בישראל. הוא השתדל לפעול בכל גוף ללא משוא פנים, ללא העדפה פוליטית ובאופן המקצועי ביותר וזוכה להערכה על כך. לדבריו "מקצוענות, למידה, חשיבה יצירתית ומבט קדימה - אלה הובילו אותי לכל אורך הקרירה". עם זאת, לאחר שעבר "חצי עולם", נשארה העיר באר שבע עיר הולדתו, אנשיה, מועדון הפועל והנוף המדברי - בלב ליבו של חייו. נקודת השיא בחייו - ניצחון במסגרת גביע אירופה באלבניה. ברשימת התודות של ויקו, שהיא חלקית ביותר מודה ויקו על הישגיו בחיים לעדי טוקר "שאימץ" אותו כבר בגיל 18, לרן פסח וברוך בן בסט, אלי סדרס, ראובן מטראני, ותודה גדולה לאשתו שליוותה אותו לאורך כל החיים. ומסיים ויקו בתפילה שתסתיים המלחמה וחיילנו (כולל החטוף האחרון ששב בינתיים לארץ) ישובו בשלום. ואך טבעי שהוא מסיים את הספר באמרה הידועה - "כדורגל זה חשוב אך החיים חשובים יותר".

לעיון נוסף

מכיוון שלא מדובר במחקר מדעי הספר נכתב מנקודת מבט אישית ויש בזיכרונות של רבים אחרים שהיו מעורבים בהקמת וניהול ואימון "הפועל באר-שבע" שראו את האירועים עליהם כותב וי'ו מזווית אישית, אחרת וזו זכותם. הקורא יעשה טוב אם יחפש ספרים של המייסדים וישווה את הנושאים בהם עסקנו. תודה מיוחדת למר עדי טוקר שדאג שהספר יגיע אלי, ושסייע, כמומחה ושותף בהבהרת הסוגיות השונות.