זה היה בדיוק יום האהבה, 14 בפברואר 2026. במסדרונות בית האבות תלו לבבות נייר אדומים, ועל השולחן בכניסה עמד אגרטל עם ורדים שנשלחו מתרומה אנונימית. בחדר הקטן, ליד החלון שפנה אל עצי הברוש, שכבה מרים. בת תשעים ושלוש. עיניה היו פקוחות אך שקטות. באתי לבקר אותה אחר-הצהריים. הבאתי שוקולד קטן וסיכה בצורת לב, כמו זו שסיפרה שקיבלה פעם מבעלה המנוח ביום האהבה הראשון שלהם יחד, אי-שם בשנות החמישים. היא לא דיברה הרבה כבר, אבל כשהתקרבתי ולחשתי לה שהיום יום האהבה, זווית פיה התרוממה קלות. היא סיפרה לי בעבר על האהבה ההיא. איך הכירה אותו במסיבה צנועה, איך רקדו עד שהרצפה חרקה, ואיך אמר לה שהלב שלה חזק יותר מכל סערה. אולי הוא צדק. הרי שלושה מיליארד וארבע מאות מיליון פעימות הן לא עניין של מה בכך. בחדר הסמוך נשמעו צחוקים של דיירים אחרים שצפו בסרט רומנטי ישן. האחות נכנסה בשקט, בדקה דופק, חייכה אליי בעצב עדין. החזקתי את ידה של מרים. היא הייתה קלה ושקופה כמעט, כמו נייר דק שמבעדו רואים אור. מבלי שהבנתי למה, הלב שלי החל לפעום בחוזקה. הרגשתי כאב. תמיד כשרציתי להסדיר את פעימות ליבי שלי הייתי מחפש נייר ועט ורושם משהו. התיישבתי בכסא הריק ליד מיטתה של מרים ושקעתי בכתיבה. בכל זאת זה היה יום האהבה. הרהרתי לעצמי. הלב פועם בערך מאה אלף פעמים ביום. מספר מדעי, יבש לכאורה אבל כשחושבים על אהבה, כל פעימה הופכת לסיפור. כל פעימה היא נקישה קטנה. נקישה על דלת החיים. היא תזכורת שקטה שאנחנו כאן. תזכורת שאנו נושמים. מרגישים. מחוברים. יש רגעים שבהם הלב לא רק פועם, הוא גם מנגן ושר. יש פעימות של שגרה. פעימות כשאנחנו הולכים, עובדים, לומדים, שותים קפה. יש פעימות כשאתה שמח ומאושר או כשאתה עצוב ומודאג. יש פעימות שבהן הלב כאילו עוצר כשחיוך אחד ממך משנה יום שלם. כשזיכרון קטן מצית חום בחזה. חיי אדם הם לפעמים שמונים שנה בהן הלב פועם כמעט שלוש מיליארד פעמים. כמה מהן הן פעימות של התרגשות? כמה מהן הן פעימות של ציפייה? כמה מהן הן פעימות של אהבה? יש פעימות של אהבה. אהבה כזו שלא רק מוסיפה שנים לחיים, היא מוסיפה חיים לפעימות. אותו שריר קטן שעובד בלי הפסקה מקבל משמעות חדשה כשמישהו נכנס אליו. פתאום הוא לא רק משאבה, הוא בית. מקום שמחזיק בתוכו עולם אחד ולב אחר קרוב במיוחד. יש פעימה כשחושבים על מישהו שאוהבים ויש פעימה כשחושבים על מישהו ששונאים ויש את הפעימות הנדירות שבהן שני לבבות, במרחק או בקרבה, מסתנכרנים בלי לדעת, כמו שני מתופפים שמצאו לגמרי את אותו הקצב. יש פעימות לב שאפשר לשמוע גם מרחוק. יש פעימות שאפשר לשמוע מקרוב. יש פעימות שאפשר להרגיש במילים, בנוכחות, יש פעימות שאפשר לחוש בשקט. השקט שבין מילה למילה. כשאדם אחר גורם ללב שלך לפעום קצת יותר חזק, קצת יותר מהר, וקצת יותר שמח, זו לא הפרעה לקצב. זהו לחן של שיר. יש תקופות בחיים שבהן הלב לא רק פועם, הוא חי. הוא חי ביחד עם אנשים. עם ילדים. עם משפחה. עם בית שנבנה מצלילים קטנים של יום יום, צחוק במסדרון, יד שנוגעת ומלטפת ונשארת רגע אחד יותר. אכן הזמן בחיינו הוא לא רק אוסף של שנים וימים. הם אינם רק מספר על לוח השנה. הם אלפי בקרים, הם מיליוני פעימות לב, הם הרגעם הקטנים שנכנסים ללב עמוק פנימה בלי לבקש רשות. הם הרגעים שנשארים חרוטים וחקוקים לתמיד. הם תקופה שבה הלב לומד לפעום בקצב מיוחד, קצב משותף, קצב של אנחנו. יש רגעים כשהלב מתכווץ מכאב ויש רגעים שהוא מתרחב מאושר. כך נהוג לומר לפחות. הוא לומד סבלנות חדשה, דאגה שקטה, שמחה פשוטה שמגיעה ממילה חמה או מחיבוק לא מתוזמן. כשהלב פועם עם אהבה הוא מקבל כנפיים. הוא לומד כל יום דבר חדש. הוא מקבל צבע, כל שעה דורכת אותו מחדש כמו אקדח שנטען. יש פעימות לב שנחשפות בפוליגרף, שם הן חושפות את ההבדל שבין האמת לבין השקר, יש פעימות עם צליל קטוע כזו שמגלים רק אחרי כאב ושבר. יש פעימות לב שזוכרות את פעימות הלב של פעם, שבהן ידע הלב ידע אושר ושבהן הלב מצא נחמה. הלב פועם כמו קופה רושמת. הוא זוכר ולא שוכח. הוא מתכווץ והוא מתרחב. הוא ממשיך לפעום עמוק יותר, רחב יותר. הוא נושא בתוכו את כל הפעימות הקודמות שחלפו, לא כאובדן אלא כהוכחה. הוכחה ליכולת לאהוב. אי-אפשר למחוק פעימות משותפות. אפשר רק להמשיך לחיות ולתת להן להפוך לזיכרון. הלב לא בוגד בקצב. הוא מחפש את ההתרגשות של הפעימה הבאה. היא הפעימה עם האדרנלין שמתלווה לצידה. אותה הוא כבר יידע בוודאות לזהות. בדיוק סיימתי את השורה אחרונה לכתוב והרמתי את עיניי מן הדף. בחוץ השמש נטתה לשקוע, צובעת את השמים בוורוד חיוור. היא נשמה נשימה עמוקה, כאילו אוספת לתוכה את כל אותן מילארדי פעימות הלב של חייה. את החתונה, את לידת ילדיה, את הנכדים, את הימים של הצחוק והימים של הדאגה. ואז, בשקט שלא דרש מילים, הלב שלה סיים את תפקידו. זו הייתה פעימת הלב האחרונה שלה. היא עצמה את עינה ודמעות מילאו בשקט את עיניי. הנחתי את ראשי על ליבה ושמעתי את פעימת הלב האחרונה שלה. אחריה הייתה דממה.