לפני שנות דור הם כונו "הפורשים". זה היה שם הגנאי שבו כונו לוחמי המחתרות, אצ'ל ולח'י, שנאבקו לסיום שלטון המנדט בארץ ישראל. בניגוד לארגון "ההגנה", הרי "הפורשים", בפי מתנגדיהם, היה הכינוי שסימל את המגמה שנועדה לסלק את חברי המחתרות אל "מחוץ לגדר". מנהיגים פוליטיים מן השמאל ניצלו כינוי זה כי חתרו לנדות מן המחנה את לוחמי המחתרות מן הימין. בימים אלה מלאו 84 שנים להרצחו של מחולל לח'י, אברהם "יאיר". ואני הקטן מבקש לספר על מפגשי עם "יאיר", שנים לאחר הרצחו בדירת מסתור על-ידי קצין משטרה בריטי. בתקופת לימודי באוניברסיטה, הועסקתי על-ידי הספריה הלאומית באיסוף הספרים שנותרו בהר הצופים הנצור. נתבקשתי לטפל בספרים אלה תוך שהות של ימים בהר בו שכנה הספריה הלאומית, אז מנותקת מן העיר ירושלים. לתומי, בשעת פנאי, שוטטתי בהר השומם, ביקרתי בשרידים שנותרו שהכילו את הספרים שנותרו באולם השומם של האוניברסיטה. עדיין נותרה על קירות הבניין הכתובת שהייתה עשויה מאותיות ברזל: "בית הנכות לעתיקות היהודים". כלומר, כאן התנהלו לימודי הארכיאולוגיה. על רצפת האולם נותרו תיקי-תלמיד, פזורים, נטושים. התכופפתי כדי לאסוף תיק אחד, אלמוני. תיק אחד מן הרבים המוטלים על רצפת האולם. פתחתי את אחד מתיקי התלמיד כדי לעיין בתוכנו ונדהמתי, ממש. מסתבר כי בדרך מקרה, הרימותי מן הקרקע את תיקו של הסטודנט אברהם "יאיר" שטרן. "יאיר" הסטודנט בחר ללמוד בחוג ללימודים רומאניים, על תקופת הרנסאנס שעניינה אותו. מתוך התיק שלפתי עמודים, מכתבי המלצה של פרופסורים. "יאיר" היה סטודנט מצטיין, המרצים המליצו במכתביהם לאפשר לו לצאת לפירנצה, להשלמת לימודיו. מובן שהבינותי את ערכו, תוכנו של תיק התלמיד שטרן. אך ברוב טפשותי לא נטלתי את התיק אלא השיבותי אותו למקום בו ננטש: רצפת האולם. (חששתי פן אחטא בגניבת חפץ גנוב...). פירסמתי בידיעות אחרונות רשימה על אירוע זה. את הרשימה קרא גם מזכיר הפקולטה למדעי הרוח שהטיל עלי עונש קל באשמה, מטופשת בעיני: "אחזקת תיק תלמיד שתוכנו אמור להיות סודי". ללא הועיל. "התגוננתי" במפגש זה תוך שאני מנמק כי מדובר במסמך בעל חשיבות היסטורית. כעבור זמן סיפרתי לחברי יאיר שטרן על טיפשותי בלא שנטלתי את תיק התלמיד. המסמך הזה, המספר על פרק זה בחיי אביו, נותר, נטוש, באשמתי. גם היום אני מכה על חטא.