זה היה עוד בוקר רגיל. פתחתי את החדשות וקראתי "בצל המהומות בבני ברק והמתיחות הפוליטית, באופוזיציה החריפו היום ( 16.2.26) את המסרים. יאיר לפיד הזהיר כי המחנה הליברלי עלול להפסיד בבחירות הקרובות" . בראשי קפץ סיפור מוכר שסיפר לי הרב בילדותי. בזמן שיטפון ישב אדם על גג ביתו והתפלל לאלוהים שיציל אותו אל האדם התקרבה רפסודה, והאנשים שעליה הציעו להציל אותו, אך הוא השיב: "אלוהים יציל אותי", והמשיך להתפלל. המים הלכו וגבהו. אל הבית התקרבה סירה, האנשים שבה הציעו להציל אותו, אך הוא שוב השיב שאלוהים יציל אותו, והמשיך להתפלל לישועה. המים עלו עוד ועוד. מעל גג הבית החל לחוג מסוק. מן המסוק הורידו סולם וקראו לאדם שיטפס עליו, אך הוא השיב שאלוהים יציל אותו והמשיך להתפלל. לבסוף כיסו המים את הבית כולו. האדם טבע והגיע לגן עדן. שם הוא שאל את אלוהים "ריבונו של עולם, כל כך ביקשתי ממך שתציל אותי; מדוע לא עשית זאת" ? ענה לו אלוהים: " אבל הרי שלחתי לך רפסודה, סירה ומסוק." המשל הזה, שנשמע כמעט תמים, הוא תיאור מדויק של מצבו של מחנה השמאל במדינת ישראל בשנים האחרונות. שוב ושוב, בשנים האחרונות, נקרו בדרכו הזדמנויות פוליטיות נדירות לקחת חלק בניהול המדינה מבפנים. משברים חוקתיים לא נגמרים, מערכות בחירות רבות מידי שהוכיחו חוסר יציבות פוליטית, מחאות ציבוריות שהובלו בעיקר על-ידי אזרחים מודאגים ולא על-ידי האופוזיציה, כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, מלחמת הישרדות לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, אך הוא, השמאל, בחר לשבת ולהביט מן הצד "על הגג" ולהמתין לנס. במקום לאחוז ברפסודה, לעלות לסירה או לטפס אל המסוק, הוא העדיף להאמין שהמציאות עצמה תכריע את יריביו. היה מצופה מן המחנה הליברלי, כי יחבור לממשלת אחדות ויקח חלק "תחת האלונקה" בהוצאת המדינה מהביצה הטובענית אליה היא נקלעה. אך הוא בחר לשבת ולצפות מן הצד כיצד המדינה חלילה טובעת או כפי שאכן קרה נחלצת ממצוקתה הקיומית, ללא עזרתו של השמאל. הטעות המרכזית של השמאל היא ההנחה ש"המציאות תעשה עבורו את העבודה", שהוא אינו צריך לשכנע, לבנות, להעמיק שורשים בפריפריה, לדבר עם ציבור מסורתי, להציע פתרונות ביטחוניים קונקרטיים . כי "המצב כבר ידבר בעד עצמו". אך בפוליטיקה אין ניסים. יש עבודה. יש שטח. יש חיבורים קשים ומורכבים. משה רבנו לא נכנס לארץ המובטחת, אך ארבעים שנה הנהיג במדבר. יהושע לא חיכה שהחומות ייפלו מעצמן; הוא הקיף את יריחו שבעה ימים. גם כאשר הנס בא, הוא בא לאחר פעולה אנושית ממושכת. אם לא יחול שינוי עמוק, מחנה השמאל צפוי להמשיך ולהצטמק בבחירות הקרובות. יאיר לפיד לא משקר כשהוא צופה זאת. המשל על האדם שטבע אינו חייב להיות גורל נצחי. תמיד אפשר לרדת מן הגג לפני שהמים מכסים הכול. אך לשם כך דרושה הכרה אמיצה בכישלון. השמאל צריך לשאול את עצמו שאלות קשות: האם הוא מוכן לדבר בשפה שמחברת ולא רק בשפה שמוכיחה? האם הוא מוכן להציג תוכנית ביטחונית מפורטת ולא רק ביקורת? האם הוא מוכן לצאת מאזורי הנוחות התרבותיים והגאוגרפיים שלו? האם הוא מבין שהציבור אינו חייב לו דבר? הנביא ירמיהו קרא: "חִפְשׂוּ דְרָכֵיכֶם וְחִקְרוּ וְשׁוּבוּ" (איכה ג', מ'). חשבון נפש אמיתי הוא תנאי לתיקון. האדם שעל הגג האמין באמונה שלמה שאלוהים יציל אותו. הוא לא היה רשע; הוא היה פסיבי. הוא לא זלזל במציאות; הוא פשוט סירב לראות שההצלה כבר כאן, בדמות רפסודה, סירה ומסוק. כך גם מחנה השמאל בישראל: האירועים הפוליטיים והחברתיים של השנים האחרונות סיפקו לו אינספור הזדמנויות. משפט מתוקשר, מחאות המוניות, משברים חוקתיים, מלחמה מטלטלת. כל אלה היו כלים לבניית אלטרנטיבה רחבה ואמינה. נדרשת תפנית רעיונית עמוקה. במקום להמשיך להילחם על הובלת גוש צר, השמאל צריך להציע מסגרת חדשה: ממשלת אחדות לאומית רחבה כמודל קבוע, לא כאילוץ זמני. הציבור הישראלי עייף ממלחמות פנימיות. הוא עייף מחילופי שלטון תכופים. הוא עייף ממערכות בחירות אינסופיות. יש נכונות עמוקה ליציבות. מודל כזה יכול להישען על עיקרון חשוב: יציבות באמצעות שיתוף. העיקרון הזה ניתן להתאמה: קואליציה רחבה של מפלגות ציוניות מרכזיות, התחייבות להסכמה על נושאי יסוד, ביטחון, כלכלה, מוסדות שלטון, ויצירת מנגנון שמצמצם את כוח הסחיטה של קבוצות לחץ צרות. סקרים לאורך השנים מראים תמיכה גבוהה בממשלת אחדות רחבה בשעת משבר. הציבור מבין שישראל ניצבת בפני אתגרים אסטרטגיים עמוקים: ביטחוניים, כלכליים, חברתיים. הוא מחפש יציבות. השמאל, אם יאמץ אג'נדה של אחדות אמיתית ולא טקטית, יכול להיתפס ככוח מאחד. לא כמי שמבקש "להחליף את הימין", אלא כמי שמבקש לייצר מסגרת לאומית רחבה שמעל הקיטוב. זהו שינוי שפה דרמטי: ממאבק להחלפה למאבק על מסגרת. אחד הלקחים המרכזיים של העשור האחרון הוא עד כמה המערכת תלויה במפלגות סקטוריאליות. כאשר רוב קואליציוני נשען על מפלגה אחת קטנה שמחזיקה במפתח, כוח המיקוח שלה עצום. ממשלת אחדות רחבה בין מפלגות גדולות תוכל לצמצם את התלות הזאת. לא לבטל ייצוג, לא לפגוע בזכויות, אלא למנוע מצב שבו הכרעות לאומיות נקבעות על-ידי אינטרס מגזרי נקודתי. החברה הערבית בישראל, שעתידה הדמוגרפי משמעותי, צפויה להפוך לשחקן מכריע עוד יותר. אם המערכת תמשיך לפעול בגושי-גושי, היא תהפוך לשדה מיקוח בלתי פוסק. מודל אחדות רחבה יכול לאזן את הכוחות ולהבטיח שההכרעות המרכזיות מתקבלות על בסיס לאומי רחב. כדי שזה יקרה, השמאל חייב לעבור שינוי תודעתי עמוק: 1. מעל הכל, להצהיר בגלוי שמטרתו איננה שלטון צר אלא מסגרת לאומית רחבה. כלומר, לומר לפני הבחירות "אנו נחבור לכל ממשלה וגם אם ננצח נקים ממשלת אחדות". 2. להפסיק להניח שהמשבר הבא יפיל את היריב. 3. להפסיק להישען על זעם ציבורי כתחליף לארגון. 4. לבנות הנהגה שמדברת גם לפריפריה, גם למסורתיים, גם למעמד הביניים הלא-פוליטי. 5. להציג תוכנית ביטחונית ומדינית ברורה ואחראית. אם השמאל ימשיך במסלול הנוכחי, הבחירות הבאות עלולות להסתיים בדפוס המוכר: קיטוב, גושים, תיקו או הכרעה צרה, ותלות בקבוצות לחץ. הציבור לא מצביע רק על בסיס ביקורת. הוא מצביע על בסיס אמון ביכולת להנהיג. כל עוד השמאל לא ישכנע שהוא מסוגל להוביל יציבות הוא יישאר בגג, מחכה למסוק נוסף. אך יש אפשרות אחרת. אפשר להציע ברית ציונית רחבה. אפשר להתחייב מראש לממשלת אחדות יציבה. אפשר להוביל רפורמה מוסכמת בכללי המשחק. אפשר לשנות את השפה הציבורית משיח של מחנות לשיח של אחריות. זו אינה נאיביות. זו אסטרטגיה. המשל שבו פתחנו איננו גזירת גורל. האדם שעל הגג יכול היה לבחור אחרת. גם עכשיו, לפני שהמים עולים עד צוואר, ניתן לבחור לרדת, לאחוז ברפסודה, לעלות לסירה, לטפס על הסולם. ובסופו של דבר, הפסוק האחד שמסכם את הרגע הזה טוב מכולם הוא: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". אם השמאל לא יבחר בחיים פוליטיים פעילים, יוזמים, אמיצים הוא עלול להישאר על הגג, להתפלל, ולגלות מאוחר מדי שהרפסודה כבר התרחקה, הסירה הפליגה, והמסוק שב לבסיסו.