ב-13 בינואר 2024, פרסם נדב איל כתבה שכותרתה: "מחדל המודיעין: הסימן המעיד למלחמה שנקלט ב-8200, ולא עבר לבכירי צה"ל". בכותרת המשנה נכתב כדלהלן: "מה שאפשר לספר, בפרסום ראשון: למרות אינדיקציות משמעותיות למלחמה שנקלטו ביחידה הגדולה באמ"ן - אלוף פיקוד הדרום, הקמ"ן שלו והרמטכ"ל לא עודכנו על חלק מהאיומים. בכירים בצה"ל למדו על המידע רק ימים אחרי המתקפה - ונדהמו. בכיר לשעבר באמ"ן: "בסימן כזה כל אמ"ן אמור להתעורר. זה צריך להוביל לצרחות". צה"ל: נערוך תחקיר מפורט". להלן קטעים מהכתבה: [...] בליל 6 באוקטובר מתחילה התרחשות ברצועת עזה. במודיעין נהוג לדבר על "סימנים מעידים" להתקפה, או מלחמה. בתחילת הלילה מתקבל סימן מעיד, כתוצאה מפעילות מבצעית שביצע השב"כ. הוא העלה חשד להתקפה קרקעית לשטח ישראל. [...] אל הסימן הזה מצטרפים עוד סיגנלים. מנגד עולים גם "סימנים מצננים", כאלה שמורידים את הסיכוי שמדובר בהכנה להתקפה. [...] כפי שפורסם, רל"ש הרמטכ"ל מעיר את הרמטכ"ל. מאוחר יותר, מעירים את ראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה, שנמצא בחופש באילת. חליוה לא מתרשם. הרמטכ"ל מבקש לקיים שיחה מסודרת. שותפים לה מפקד פיקוד הדרום, האלוף ירון פינקלמן, ראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק. השיחה מתרחשת בסביבות ארבע לפנות בוקר. עד רגע זה לא ברור מדוע ראש אמ"ן איננו על הקו, או גורם בכיר אחר מאגף המודיעין. הרמטכ"ל בשיחה מבקש, בסיומה, להטיל ספק בהנחה שחמאס לא רוצה מלחמה, ולבדוק מודיעינית. בפיקוד הדרום ובאגף מבצעים מורים על פעולות שקטות: מוקפצים מפקדים לגזרה, ואלוף פיקוד הדרום נוסע מיסוד המעלה אל הפיקוד, באמצע הלילה. במקום כטב"מ אחד באוויר, מעלים שלושה. בשב"כ מקפיצים לגזרה צוות טקילה, שכל תכליתו היא היתקלות וחיסול. בצה"ל נמנעים מהעלאת כוננות. זו הטעות הקריטית. זה קשור לקונספציה, לתחושה שיש זמן (הרמטכ"ל מסכם שתהיה ישיבת חיתוך מצב ב-08:30 בבוקר), אך גם לצורך אחר, מודיעיני. הלוחמים במוצבים לאורך גזרת עזה, המג"דים שלהם, הטנקיסטים שעומדים לצאת לכוננות שחר, התצפיתניות - איש לא מקבל התרעה, כי בשלב הזה, בעצם, יש תחושה של סימן לא חד-משמעי, מוזר. והאמת? אפשר להבין מדוע. הסימן הזה "עלה" בעבר, ולא קרה דבר. הסימנים האחרים יכולים להעיד על תרגיל. איך יודעים שהדרג הצבאי איננו חושש מאירוע אסטרטגי, או אפילו פיגוע גדול? הוא לא מעיר אף אחד מהדרג המדיני. אבל הנה החוליה החסרה. באותה שעה שהרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום ומפקד אגף המבצעים שואלים את עצמם מה קורה, ב-8200, בבסיס ובזירה שאחראים לכך, קורים דברים משמעותיים. בצה"ל אומרים לי שככל שהלילה מתקדם, "המוטרדות" עולה, ועולים עוד ועוד סימנים אצל האויב ברצועת עזה. [...] "המוטרדות" הזו הייתה חד-משמעית. אחת הסיבות שיש משמרות באמ"ן, אמרו לי שני קצינים בכירים לשעבר, "זה הצורך לזהות חריגה משגרה. זו הסיבה שהם שם בלילה ובכל שעה. אם מתקבלות אינדיקציות כאלה (באמצעי תקשורת, נ"א), זה סימן מעיד שיכול להקפיץ את כל אמ"ן, ואת כל צה"ל". הנה הנקודה הכי חשובה: באותה שיחה של הרמטכ"ל לפנות בוקר, האינדיקציות מאמצעי תקשורת לא ממש עולות. הסימן המעיד הנוסף לא מדובר ואין בכיר מאמ"ן בשיחה. זו שיחה שלמה שעוסקת בכוונות האויב - בלי הגורם שאחראי במערכת הביטחון על הערכת כוונות האויב. בהתאם לחוסר הנוכחות של אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום והרמטכ"ל לא יודעים שיש עוד סימנים, לבד מאלה שעולים מהפעילות של השב"כ, והם דרמטיים. זה לא ברור מדוע; האם דיווחים על כך לא הופצו, או לא הודגשו בידי בכירי אמ"ן. זה לא רק קשור לבכירים בשיחת הרמטכ"ל: בפיקוד הדרום לא יודעים על המתרחש באמצעי התקשורת של האויב, למרות שיחות תכופות במהלך הלילה. גורמי המודיעין החשובים ביותר של פיקוד הדרום לא מודעים לכך בליל 6 באוקטובר; נודע להם על "האינדיקציות" הקריטיות האלה רק ימים מאוחר יותר - לתדהמתם. [...] ועכשיו, הנה נאום הגנה על אמ"ן. אם חושבים שחמאס בדרך לתרגיל צבאי נרחב, ושבויים בקונספציה, קל להירדם. הסימנים המעידים יכולים להיקרא כחלק מהתרגיל. הרי בצה"ל בכלל לא חשבו על האפשרות שחמאס יפתח בפלישה נגד ישראל. [...] כל אלה הסברים לא טובים, כושלים. "אם קורה דבר כזה, האתוס היסודי של אמ"ן הוא שחייבים לשלול מעבר לכל ספק סימנים מעידים כאלה. סימנים באמצע הלילה? תקפיצו את כולם. תתחילו לבדוק מה המודיעין עצמו, במהות", אומר בכיר לשעבר באמ"ן. בפיקוד הדרום, נניח, בשוב שלב לא מתקבלת הודעה מ-8200 או מאמ"ן, באף אחת משלוש דרגות החומרה האפשריות, על כך שהצד השני התעורר. מה היה עושה אלוף פיקוד דרום אילו היה יודע? קרוב לוודאי שהוא והרמטכ"ל היו מתמקדים פחות בחשש ממיסקלקוציה של חמאס, ויותר בהעלאת כוננות בגזרה. זה היה יכול לשנות הכל. [...] לראש אמ"ן אהרון חליוה יש זכויות רבות. ייאמר לזכותו שלקח אחריות מלאה. באותו לילה, אם היה מתקיים חיתוך מצב שלו, תחת הנחה מחמירה, והיו דואגים לכך שהמידע יופץ לבכירי צה"ל, הרבה היה יכול להיראות אחרת. לסיכום. בידי ישראל היו סימנים אפשריים מרכזיים להתקפה של חמאס באותו הלילה. סימן אחד היה משמעותי אך בעייתי. הוא עלה בעבר, ולא קרה שום דבר. הסימנים האחרים היו צריכים להקפיץ את אגף המודיעין לבחינה עמוקה. באגף המודיעין היו התייעצויות, אבל המידע לא יצא ממנו החוצה בצורה מסודרת ומתריעה לכל צה"ל. על הרבה פחות מזה מוציאים, גם בארבע בבוקר, מסר מודיעיני. בנוסף, לא נעשה מאמץ כביר, לילי, להוציא מידע מהותי, "ערכי", מתוך הגלם שהחל נקלט. זה כבר לא עניין של קונספציה. זה עניין של מקצועיות גרידא. [...] באותו לילה, האינדיקציות האלו של חמאס היו כה משמעותיות, שבסביבות 5 בבוקר מתקבלת שיחה ב-8200 מבכירים אחרים בקהיליית המודיעין שנחשפו למידע. שואלים מה קורה. הכל בסדר, עונים שם, נדבר בבוקר. בבוקר החלה המלחמה. [...] [סימוכין1] בכתבה הוטמע ראיון שערכה טל זרביב מנור עם העיתונאי ד"ר רונן ברגמן, שעסק בהרחבה בתוכן תוכנית המתקפה של חמאס שכונה על-ידי חמאס "מערכת הבטחת אחרית הימים" ועל-ידי ישראל "חומת יריחו". להלן תוכן הראיון: טל זרביב מנור: ד"ר רונן ברגמן, פרשן בכיר של ynet, ידעות אחרונות, וגם של ניו-יורק טיימס, היה נראה שבשבעה באוקטובר כולנו נתפסנו בהפתעה, התושבים, הצבא, המודיעין, הממשלה, אבל אתה יודע להגיד לנו שכן היו חומרי מודיעין מפורטים על תקיפה של חמאס. רונן ברגמן: כן, זה נכון אבל צריך לשים את הדברים האלה גם בקונטקסט. אם נעשה את ההשוואה שכבר עמיתי אדם גולדמן בניו-יורק טיימס עשה אותה בפרטים של מה שקרה בשביעי לאוקטובר למה שקרה ב[מתקפת הטרור של אל-קאעידה] ה-9 בנובמבר [2001] יש קווי השוואה. אגב, מי שהיה לידי בשביעי [באוקטובר 2023] גם יודע שאני אמרתי, תראו, יסרקו במסרקות של פלדה את כל חומרי המודיעין, אין לי ספק שימצאו שם המון חומר שמראה שבעצם ידעו, אבל, כמו שאמרו ב-11 בספטמבר [2001], זה לא הייתה בעיה של חוסר במודיעין, אלא בעיה של חוסר בדמיון. כלומר, לא חשבו שהעובדה שכמה אנשים, שאולי יש להם איזו אפיליאציה לאל-קאעידה, שמתאמנים בטיסה איפשהו, יש להם אולי כוונות זדוניות, ושבניגוד לסברות אז של המודיעין האמריקני, שההתקפה תהיה בסייבר, או זה משהו מתוחכם, או זה נשק גרעיני טקטי, בסוף כל מה שהם היו צריכים, זה 19 אנשים עם סכיני מטבח, כמה שיעורי טיסה, וארבעה מטוסים שהם השתלטו עליהם. אז המצב פה הוא לא בדיוק אותו דבר. וצריך לומר, יש גם הרבה מאוד דמיון למלחמת יום כיפור, אבל יש גם דברים שונים. מלחמת יום כיפור, היו 200 אלף, חיילים מצרים, מזוינים עד השיניים, יכולים לרדת למים, בהתראה של שעות ספורות, והמודיעין הישראלי ידעו שזה קורה, אבל לחלוטין חשבו שזה לא הולך לקרות, כי יש להם שליטה על דרג כוונות, יודעים ש[נשיא מצרים אנוואר] סאדאת לא עומד לעשות את זה. המצב פה הוא יותר מורכב. אבל מה שמתברר לנו עכשיו, זה שישראל בעצם ידעה בדיוק איך תתנהל ההתקפה, איך היא ידעה, כי השיגה תוכנית ההתקפה של החמאס. טל זרביב מנור: שהייתה מה? ממש אחד לאחד כמו מה שראינו בסוף יוצא לפועל? רונן ברגמן: מאוד מאוד דומה, הם מדברים שם על 60 נקודות חדירה [בגדר הגבול עם ישראל], המספר כרגע הוא 30 על-פי המאגר של אג"מים, זה מאגר בתוך פיקוד העורף, משותף לאמ"ן, 33 נקודות חדירה. אבל התוכנית איך להפיל את החומה, איך להתגבר על המכשול הקרקעי, להשמיד, הרי זה עושה חלחלה רק להגיד את המילים האלה, להשמיד את אוגדת עזה ולאפשר הייתי אומר ערפל מבצעי, ערפל מבצעי כלומר בצד הישראלי, ליצור ערפל שיאפשר ל-2000, כ-2000 בגל הראשון, לוחמי נוח'בה לעבור, בהרבה מאוד צוותים לעבור את הגדר להיכנס פנימה וכל אחד לפנות ליישוב, לבסיס כדי להתחיל במשימות הרצח והזוועות שלהם. התוכנית הזאת הייתה ידועה טל זרביב מנור:אבל למרות זאת, בפיקוד דרום השתרשה קונספציה שחמאס לא יכול להפעיל יותר מ-70 מחבלי נוח'בה במקביל, בטח שלא 2,000-3,000. רונן ברגמן: מה שהייתה אמורה להיות, והייתה, לשעתה הצלחה מודיעינית אדירה, להשיג את תוכנית הקרב של החמאס, בראיית החמאס, זה, אם היו יודעים, זה חתיכת חדירה הכי עמוקה שיכולה להיות לתוך השורות שלהם, לתוך המסמכים והסודות הכי כמוסים שלהם. עכשיו, זה לא שלא לקחו את המסמך הזה ברצינות, אלא שבתוך התפיסה של החמאס, האופן שבו ישראל תופסת את החמאס, המסמך הזה שכונה בשם הקוד, באמת אומלל חומת יריחו, זה לא גליץ' של מחשב, זה לא אקראי, למה קוראים לזה חומת יריחו? כי כל המסמך הזה שנפתח בפסוק בתוך סורת [פרק] אל-מאידה [בקוראן], תרגום חופשי מערבית, מי שיבוא דרך השער הזה בחומה בהפתעה, יבורך על-ידי אלה. כלומר, המסמך הזה כולו, הוא איך להפיל את החומה, ואצלנו איזה מישהו עם איזה, לא יודע, הומור קצת מוזר, קורא לזה חומת יריחו, אבל חומת יריחו נפלה, וההומור המקברי הזה, בסוף הופך לטרגדיה האיומה של כולנו. המסמך הזה, שמופץ לרבים מאוד בצמרת הישראלית, ואצל המומחים שעוסקים בחמאס, ההערכה של המסמך היא, שמדובר על, ככה קוראים לזה, ציטוט: מצפן לבניית כוח. כלומר, תוכנית צבאית, שממנה נגזר הצורך לשכלל ציוד, לשכלל יכולות, לשכלל אימונים, לשכלל מודיעין, והיא נמצאת אי-שם בשמיים, זה הרצוי, אבל המצוי נמצא במקום אחר לגמרי. אם התוכנית מדברת על תקיפה בשלב הראשון של 1,680 אנשי נוח'בה [יחידת העילית של חמאס], ב-60 מקומות, פיקוד דרום בנובמבר, קרי 4 חודשים, 5 חודשים אחרי, אומר, אכן יש בין 2,000 ל-3,000, מדברים על 24 פלוגות, כל אחד בין 130 ל-90 חיילים, אבל החמאס יכול להוציא לפועל בתיאום, מודיעין, כל הדברים האלה, רק שתי פלוגות, בשתי נקודות, בסך-הכל 70 חיילים, כל אחד 35. זאת אומרת, יש פער עצום, בין מה שישראל חושבת שהחמאס יכול, לבין חומת יריחו. התחקירים של ועדת החקירה יעסקו בין השאר בשאלה האם בנקודה ההיא, כלומר סוף 22 הייתה כבר אז טעות, כלומר כבר אז לא הבינו שבעצם החמאס הרבה יותר קרוב ליכולת, אנחנו עוד לא בהחלטה לתקוף, ליכולת להוציא לפועל את חומת יריחו. או שלאורך הזמן נגיד בשנה הזאת מנובמבר 22 עד אוקטובר 23 החמאס צמצם באופן משמעותי את הפערים עד שהוא הגיע ליכולת להוציא את התוכנית הזאת לפועל. אבל כך או כך, בין אם הוא טעה פה, או בין אם המודיעין הישראלי, פיקוד דרום, אמ"ן, שב"כ, הגופים שעסקו בחומר הזה, לא כל יום מחדש בדקו מה מצב הפער בין, בראיית החמאס, בין הרצוי למצוי. זאת אולי אחת הטעויות, אם לא הטעות הכי גדולה, של קהילת המודיעין בחומר הזה שהוא באמת זהב מודיעיני. כשאתה קורא את חומת יריחו, הדבר הראשון שתפס את עיני היה המון המון המון מידע על איך בנויה הגדר. טל זרביב מנור: איך מידע כזה בכלל זולג לחמאס? רונן ברגמן: זאת שאלה מצוינת, וצריכים לענות עליה מומחים שיודעים איזה מידע זמין באיזה צינור. הארץ הרי מלאה, את יודעת, הארץ מלאה שמועות, ומישהו אמר לי, כן, הנוח'בה הגיעו למפקדת פיקוד דרום, ברעים, עם תמונה של [אסף] חממי. אלוף משנה [אסף] חממי, זכרו לברכה, מפקד החטיבה הדרומית. וזה, בחרושת השמועות, זה נחשב להישג מודיעיני של החמאס. אז אמרתי, לפחות בעניין הזה, אמרתי לאותו מישהו, שלחתי לו את הפרסום של צה"ל, שאלוף משנה חממי מתמנה לתפקיד מפקד חטיבה הדרומית, עם התמונה שלו. כלומר, שם זה פשוט חיפוש גוגל. רק מומחים שמבינים את סך המידע הסודי, ומה ממנו ניתן להשיג פשוט ברשת, מה ממנו אפשר להשיג ברכישה של צילומי לווין, שכל אחד יכול לקנות. מה ממנו אפשר להשיג בניתוח לאורך זמן ואיסוף מעצבן וארוך של חומרים מכל מיני מקורות גלויים, מה שנקרא אוסינט, Open Source Intelligence, מה ממנו יכול להיות מושג נניח בגנן, עובד עזתי שקיבל רישיון, שב"כ חשבו שהוא בסדר, אבל החמאס מגייסים אותו ומביא מידע מתוך איזה קיבוץ, ומה ממנו, גם כל המקורות האלה ביחד, לא משנה כמה תתאמץ, לא תגיע. אני מעריך, זאת הערכה בלבד, כי מדובר פה על בחינה מאוד מדוקדקת של חומר, אני מעריך שיש בחומר הזה, כמו גם בחומרי אמש"ט, חומרי שלל, שתפס צה"ל ומרוכזים באחד מהמתחמים הסגורים בגלילות, יש שם לא מעט פרטים, שלי לפחות, אני החסרתי פעימה כשראיתי אותם. טל זרביב מנור: הייתה גם תפיסה לגבי יכולות הלוחמה של חמאס, חשבנו שהם לא מסוגלים לבצע לחימה בו-זמנית כל כך נרחבת, כמו שאמרת קודם, בים, באוויר, ביבשה, עם כל כך הרבה לוחמים, ובהתאם המודיעין שלנו הזניח את הפעלת סוכנים אנושיים בשטח בעזה, התעלם מזהרות, תכף נדבר על זה לעומק, הסתמך על ביג דאטה ועל AI, במקום שבו אולי צריך לחשוב כמו ג'יהאדיסט, רונן ברגמן: יש לפעמים דברים שאני קורא להם, שבא איזה סיפור, אני אומר לפעמים זה נשמע, Too bad to be true כמו הפרק בנטפליקס שיעשו על זה, המציאות היא תמיד, בטח בעולם המודיעיני, היא תמיד רבת גוונים יותר, מסובכת יותר, וכשאתה בקיא בה לפרטים, אתה מבין יותר את השאלות וההתלבטויות שהיו בפני האנשים שהחליטו כך ולא אחרת. החליטו לפני הרבה שנים למקד את תשומת הלב של יחידה 504 של אמ"ן, יחידת גיוס והפעלת הסוכנים של אמ"ן, בצפון. אני לא רוצה להכביד במילים ובעניינים המודיעיניים, אבל יחידה 504 נבדלת משירות הביטחון הכללי, בכך ששירות הביטחון הכללי הוא ארגון סיכולי, החומרים שהסוכנים של הארגון מצטווים להביא, הם מה שנקרא ממ"ס, מודיעין מסכל, אתה רוצה שהוא יגיד לך מתי החמאס אמור לעשות משהו, 504, הם מביאים מודיעין חיובי, כלומר חיובי זה לא במובן של ההפך משלילי, אלא חיובי זה להגיד, לחמאס יש כך וכך כוחות, הכוחות האלה מאומנים ככה וככה, הם יודעים לעשות זה, זאת אומרת להסתכל על יכולותיו של האויב, ולא על איזשהו מבצע שהוא מגלגל. עכשיו נכון, 504 לא הסתכלו על עזה, אגב, הם הוחזרו לשם, החל משבעה באוקטובר ואילך, מה שמראה שיכול להיות שהייתה טעות להוציא אותם מלכתחילה. ואין ספק שהיה חסר פה מודיעין אנושי, לפחות באותו לילה, שידע לדווח שיש גיוס של הנוח'בה. הרי איך זה עבד? המח"טים שקיבלו את ההוראה מאחד מחמשת יודעי הסוד, בצמרת החמאס, הם העירו את המג"דים, המג"דים העירו את הממ"פים, הממ"פים הסתובבו בית לבית, ואמרו לו, דפקו בדלת ואמרו תבוא יש תרגיל. עצם קיומו של תרגיל שמשתתפים בו אלפיים איש, הדבר הזה צריך להיות לבד להדליק אור. הכישלון המודיעיני יש לו שלושה חלקים. אחד זה הנושא של כוונות החמאס. ישראל רובה ככולה, מערכת הביטחון רובה ככולה, קהילת המודיעין רובה ככולה, האמינה שאפשר יהיה להכיל את החמאס. כלומר, פעם בכמה שנים יש איזה סבב לחימה, כזה או אחר, הוא נגמר פחות או יותר, בניגוד להצהרות של שני הצדדים, הוא נגמר פחות או יותר באותה נקודה שבה הוא התחיל, ואז עוד כמה שנים. אבל בין לבין, הדבר הזה הוא בר הכלה. התפיסה שהדבר הזה הוא בר הכלה נובעת ממשהו הרבה יותר עמוק, בשלושים השנים האחרונות הוא בסיס עמוד התומך המרכזי של תפיסת הביטחון הישראלית, והיא שאנחנו עומדים מול מה שנקרא ג'בה אל-מקאוואמה, ציר ההתנגדות, או החזית הרדיקלית בשפתנו, בשפת מערכת הביטחון. חמאס, ג'יהאד, חיזבאללה, אירן, עכשיו אנחנו מכירים את החות'ים, כל מיני מיליציות וכאלה. אבל ההנחה אומרת שיכול להיות שכל הארגונים האלה, אין להם בעיה לשלוח מחבלים מתאבדים ולהרוג אלפים, אבל הם לא התאבדותיים בעצמם. ברגע שזה מגיע לקיום שלהם, והאירנים הוכיחו את זה המון פעמים, כשהמשטר בסכנה הם נהיים פרגמטיים. וגם נסראללה הוכיח את זה. הנה הוא רק הוכיח את זה עכשיו בהתלבטות שלו אם כן להיכנס למערכה מול ישראל או לא. טל זרביב מנור: כן, שיותר חשוב לשמור על הגוף ארגון הטרור חי מאשר ללכת עד הסוף עם המטרות ולהסתכן בחיסולו. רונן ברגמן:הרי ההתלבטות שעולה כשאתה רואה את הפעולה, והתחילו עליה דיונים גם בצמרת קהילת המודיעין בישראל וגם בארצות הברית, במקביל ולפעמים בשיתוף פעולה כבר בשבעה באוקטובר בערב, ולמה הם עשו את זה? הרי אם הם מבינים אותנו כל כך, מכירים אותנו כל כך, והתכנון צריך לומר בצער גדול, אבל גם להסתכל בראי ולהגיד, חומת יריחו זה מבצע מבריק, זה מבצע שעושה את מה שישראל אף פעם לא חשבה שאפשר. הוא מצליח לשתק את כל אמצעי התקשורת והעמדות של הרואה יורה והמצלמות, הוא מצליח לייצר התקפה מכל הכיוונים טל זרביב מנור: גם בבסיסים גם בישובים האזרחיים. רונן ברגמן: מכל הכיוונים, אבל עוד לפני היישובים, הרי המטרה היא להחריב את המכשול, לייצר חדירה. ברגע שאתה מצליח לחדור את המכשול, ולייצר מספיק ערפל קרב, שלא יאפשר תגבורת, ואתה מכניס פנימה לישראל, 100-150 צוותים, בעצם מה שהחמאס עשה, זה כאילו לקחת את הגדר, ולהעביר אותה וירטואלית, נניח עשרה קילומטר מזרחה. אנחנו כאילו בתוך עזה. הדבר הזה, אף אחד בישראל לא העלה על דעתו שהוא אפשרי. טל זרביב מנור: אז זאת שאלה שעולה, ואני חייבת לשאול אותה, כי אנחנו יודעים שבמודיעין יש אנשים שהתפקיד שלהם זה לחשוב על כל האפשרויות שהמודיעין לא חושב עליהן. למשל, לעשות היפוך הנחות יסוד, זה נקרא מחלקת הבקרה, איפה הם היו? רונן ברגמן: מחלקת הבקרה שהוקמה, האיפכא מסתברא שהוקמה אחרי מלחמת יום כיפור, כחלק מהלקחים של המלחמה, נוונה לאורך השנים והצטמצמה לדבר מאוד מאוד קטן. ואז אפשר להגיד, אה, בגלל שניוונו, ואגב זה לא דיסרספקט למישהו מאנשי מחלקת הבקרה, אלא זה הסתכלות קצת יותר מפוקחת על הדברים. כי אפשר להגיד, אה, ניוונו את הבקרה, אם היא הייתה בסטאפ (staff) המקורי שלה, זה לא היה קורה. אבל אני שואל, האם מישהו בדק כמה פעמים מחלקת הבקרה מנעה אסון כזה? כי מה קרה עם מחלקת הבקרה באמת? זה כאילו לאכוף על המערכת, במקום שהספק יבוא מתוכה, שיהיה אינהרנטי לתהליך העבודה בה, זה אתה מקים משהו שהוא הספק, ואז יש לך דיון, ועושים וי על כל אחד צריך לדבר, וגם זה וי על הספק. מישהו בא ואמר את ההפך. אוקיי, שמענו את ההפך, תודה רבה, ממשיכים כרגיל. ולכן, אני לא בטוח שהבעיה היא שם, הבעיה נמצאת בהמון מקומות אחרים. טל זרביב מנור:אז הנה, דוגמה לבעיה כזאת היא המפקדים של נגדת ו', אותה קצינה מפורסמת, אחת מתוך שלושה נגדים מ-800 שדווקא כן התריעו. הם הכירו את האויב ברמה אינטימית, ידעו לזהות לאן הרוח נושבת, ובשרשור מיילים שכבר מדובר ועוד ידובר עליו רבות, הם הזהירו מפורשות, חמאס מוכן לבצע מתקפה כוללת, פלישה לבסיסים, לחדור לישובים כדי לרצוח ולחטוף. רונן ברגמן: בסוף, במבחן התוצאה, ו' צדקה וכולם טעו. כמו הילדה הזאת בשיר של להקת הנח"ל, ילדה קטנה עמדה ושאלה למה, זאת לא ילדה קטנה, זאת נגדת ותיקה עם הרבה מאוד יכולות, שאמרה, זה לא נכון מה שאתם אומרים, אבל צריך רגע להבין מה לא נכון, ולהבין גם מה הייתה, מה השגיאה הגדולה, או מה לא קרה, שהיה צריך לקרות כתוצאה מחליפת המיילים הזאת. בעצם, אני אתמצת את זה, מה ש-ו' אמרה, in so many words, זה שהחמאס צמצם את הפער, שמה שכתוב בחומת יריחו, הוא לא תוכנית, הוא לא איזה wishful thinking של... טל זרביב מנור: זה לא חזון, לא רק חזון. רונן ברגמן: זה לא חזון, החזון הוגשם, יש להם יכולת, היא אמרה, אגב, זאת לא, צריך לשים גם את הדברים בפרופורציה, זאת לא התרעה למלחמה, זאת לא התרעה שאומרת החמאס החליט לתקוף, זה לא שהחמאס מתכונן לתקוף אותנו, היא גם אומרת, זה לא תז"מי. כלומר, זה לא קורה עכשיו, זמן מיידי, זה לא תז"מי, היא לא רואה את זה כתז"מי, היא אומרת דבר אחר לגמרי, הוא שייך לתחום היכולות, לא לתחום הכוונות, היא אומרת, אני לא מדברת בכלל אם החמאס מתכוון לתקוף או לא, אני מדברת על זה שהוא מסוגל לתקוף, המחשבה המנוונת של צה"ל, בפיקוד דרום הייתה יחידה מיוחדת שכל התפקיד שלה היה לבדוק האם החמאס מתכוון לתקוף את ישראל, והיחידה כשלה כמובן, אבל רק איך שקוראים ליחידה הזאת, קוראים לזה תא פשיטה, פשיטה, זה כשיש לך שני צוותים של החמאס, כל אחד 35 נוח'בה, והם נכנסים בשני מקומות. זה פשיטה. אבל כשיש לך חדירה, מפה של חדירה של 60, וזה אומרת ו' בצדק, זה לא פשיטה על איזה קיבוץ זאת מלחמה כוללת, זאת פלישה, הכוחות ופה כל המיינדסט [mindset] של צה"ל, הכל היה הפוך, הכל היה לא במקום, הכוחות שמגיעים כיתות הכוננות, סיירת מטכ"ל, שלדג, לוט"ר [לוחמה בטרור], כל אלה, כשהם מגיעים לאזור, מה יש להם בראש? יש להם את מה שפעם קראו בצבא, צבא שמיים, מעלות סטייל [כמו הפיגוע במעלות ב-1974]. כלומר, יש איזה בית, בית ספר, לא משנה, מבנה ציבור, שם מתבצרים מחבלים רעים עם בני ערובה, צריך להקיף, לייצר מתחם סגור, ואז סיירת מטכ"ל מתכננים מה לעשות. אבל כבר בדרך הם הותקפו על-ידי כוחות הנוח'בה, הם לא חשבו לרגע שמישהו יכול לתקוף אותם בדרך, כי איש לא חשב על פלישה, איש לא חשב על לחימה בתוך שטח ישראל, זולת צוות כזה, פשיטה כזאת, שאיתה ידעו להתמודד. כמה ימים לפני שפרסמתי את הסיפור על חומת יריחו, התקשר אליי אדם מאוד מאוד בכיר, שקשור להגנה על הדרום, ואז שואל אותי, תגיד, אתה יודע מה זה חומת יריחו? אמרתי לו, במקרה כן. הוא אומר כי אני לא ידעתי עד אתמול. כלומר העובדה שקיימת תוכנית כזאת לא עברה לשאר הצבא, לא היה קצין מקצועי כמו האיש הזה שהוא באמת גיבור ישראל, שיכול לראות את זה לא מהזווית המודיעינית, אלא מהזווית של קצין שבוחן באופן מקצועי תוכנית, ויכול להגיד אולי זה שטויות, אולי אין סיכוי לשבור את הגזרה ככה, או יגיד, תראו חבר'ה יש פה אנשים רציניים מאוד, מה שהם מתכננים פה זה, זו סכנה, ואם הסכנה קיימת, אז ההיערכות בגבול הייתה צריכה להיות אחרת לגמרי, בלי קשר אם יש התרעה ספציפית או לא. טל זרביב מנור:כן, בדיוק מה שאתה אומר, פשוט מעצם היכולת שלהם לבצע פעולה כזאת. רונן ברגמן: אם יש ספק, אין ספק. ברגע שיש להם יכולת, זה סדרי גודל אחרים לגמרי לגמרי. כשראש השב"כ, רונן בר, מורה לצוות טקילה לצאת לאזור, למה הוא מורה לצוות טקילה? כי מה שיש לו בראש זה תרחיש ייחוס של חדירה בשני מקומות, נגיד ניסיון להיכנס לתוך קיבוץ או מחנה צבאי או שניהם, ולקחת בני ערובה ולרצוח. ואז יש לך צוות טקילה שיודע להתמודד עם אירועים כאלה. טל זרביב מנור: מדובר על ההחלטה של ראש השב"כ בלילה שבין שישי לבוקר של שבת, על-רקע ההתרעות שהתקבלו באותן שעות, לשלוח צוות לגזרה. צוות שבדיעבד מתברר כי קטן מדי. רונן ברגמן: זה בערך כמו לשלוח צוות טקילה מול הצבא הסורי ברמת הגולן ב-73. טל זרביב מנור: ועכשיו כשאתה חושב מה הלאה, זאת אומרת, אז מה, כל אזהרה שתהיה, תיבחן באקסטרה, הקפדה ותשומת לב? אנחנו לא נצא מזה. רונן ברגמן: נכון, צריך לומר, ההיסטוריונים הכלכלנים של מדינת ישראל, מתייחסים לעשור שבין 73 ל-83 בערך, 84, קוראים לזה העשור האבוד, עשור האבוד בבחינת הפיתוח של מדינת ישראל ופיתוח של כלכלת ישראל, למה? כי התשובה של ישראל על הפתעת מלחמת יום כיפור הייתה בניית כוח מטורפת, התעצמות צבאית שבעצם שעבדה את כל המשק, ואני לצד זה שצריך ללמוד את הלקחים, אני לא בטוח שזה הלקח שצריך ללמוד, כי אנחנו לא יכולים לקלוע את עצמנו אחרי המצוקה של המלחמה לעוד מצוקה שתנבע מהרצון למנוע את המלחמה הבאה. כמובן צריך לנקוט בכל הצעדים, ואני לא בטוח, ואני מעריך שזה מה שיקרה, שכל פעם שמישהו יגיד, רגע יש לי איזה, אפילו איזה נגד יגיד, רגע, רגע, יש לי פה התרעה, ומיד כולם יקפצו, והדברים האלה הם יהפכו את חיי היום-יום במדינת ישראל, שאני מקווה שבמהרה יחזרו למסלול איכשהו סביר לבלתי אפשרי. צריך לייצר מנגנונים אחרים לגמרי, גם של הרתעה, גם של התרעה, וגם של הכרעה. טל זרביב מנור: ד"ר רונן ברגמן, תודה רבה. רונן ברגמן: תודה אתה. לעונג לי כרגיל. [סימוכין2] צילום מסך מאתר ynet Jonathan D. Halevi @jdhalevi

17 בפבר׳ הרמט