חמישים ואחד. תגידו את המספר הזה לאט. זה לא מניין ימי מילואים, ולא אחוז הנחה בקניון. אלו 51 בני אנוש, אזרחים ישראלים, שעד לפני רגע נשמו את האוויר של הארץ הזאת, ואינם. 51 שמות שנבחרו ביראת קודש על-ידי הורים, 51 פנים שפעם חייכו למצלמה ביום הולדת או בערב חתונה, 51 לבבות שנדמו בתוך רעש של ירי ואדישות. כשמסתכלים על המספר הזה, קל ללכת לאיבוד בתוך ה"מגזר" וה"פשיעה". אבל בואו נחזור לתמונות. תסתכלו על העיניים של הצעיר שרק רצה להתחיל ללמוד, על הידיים של האב שדאג לפרנסה, על החלומות של נשים שכל רצונן היה לחיות בביטחון בביתן. מאחורי כל "הרוג" עומדת אימא שמחזיקה עכשיו חולצה ריקה ובוכה את נשמתה, אימא שדמעותיה אינן שקופות - הן שורפות את הלב לכל מי שמוכן להביט. מאחורי רוב הנרצחים והנרצחות עומדים ילדים שאיבדו הורים, נערים שמעתה יחיו בלי הורה ולעתים בלי פרנסה בשל כך. לו היינו רואים בכל אחת ואחד מהם עולם ומלואו - לו היינו מבינים שזהו הבן של כולנו, האזרח של כולנו - המדינה הייתה רועדת. לא היו מחכים ל"נתוני רבעון" או לוועדות. היינו הופכים כל אבן, מזרימים כל משאב, נלחמים על החיים האלה כאילו היו חייהם של יקירינו ביותר. השקיפות הזו של הנרצחים היא פצע פתוח בנשמה של החברה הישראלית. אנחנו חייבים להפסיק להביט דרכם ולהתחיל להביט בהם. לראות את הילד שהיו, את החתן שהיו, את החלל שנפער בלב משפחתם. כי כשדם אזרחים נשפך ברחובות והופך לשורה בעיתון, אנחנו מאבדים לא רק אותם - אנו מאבדים את צלם האנוש שלנו. 51 נרצחים. 51 שמות. 51 עולמות. והזוועה רק צומחת מדי יום. הגיע הזמן שנתחיל לבכות את כולם, ולעצור את הטירוף. הגיעה העת שנפנים שהם אזרחי ישראל כמונו, שהם בני אדם כמונו. הגיע המועד למאבק שמרכזו עומדת התפיסה שבמאבק על שמירת חיי אדם רק ביחד נצליח. בארה"ב ג'וליאני הצליח למגר תופעה דומה בהארלם. גם שם הציבור פחד ולא שיתף פעולה אבל שימוש מסיבי בכוחות משטרה שלא פחדו מההתמודדות נגד הפושעים הביאה לשינוי. זה יכול וחייב להצליח גם אצלנו. כשתשתנה הגישה המזוויעה ש"לא נורא, ערבי הורג ערבי", יחול השינוי הנדרש. ונשים קץ לרציחות של אזרחים ישראלים בידי ישראלים.