א. אחרי שבועות ארוכים של משא-ומתן עיקש ואיטי, כולל שיחות על האם לשוחח והיכן ועל מה, דילוגים בין איסטנבול לעומאן לז׳נבה (בחסות עומאנית), הצהרות מפוצצות על ׳ארמדה יפהפייה׳ ש-׳לא כדאי להם לגלות מה היא יכולה לעשות׳ מהצד האמריקני ועל ׳חשיפת האמת על דונלד טראמפ׳ ו׳סטירת לחי לצבא החזק בעולם׳ מצד אירן, נדמה שרגע האמת הגיע. הצבא האמריקני ערוך במזרח התיכון בסדר גודל דרמטי שכמעט ואין ממנו חזרה. האירנים מבצרים, מתקנים ומאיצים את שיקום מערך ההגנה האווירית; אפילו התקשורת האמריקנית, שקברה את הראש בתיקי אפשטיין בשבועות האחרונים ולא בלי צדק, החלה סוף-סוף לדווח בראש הכותרות על העימות המתקרב. המלחמה מתרגשת עלינו וכעת קשה לראות איך האירנים מונעים אותה מבלי שינוי של כמעט 180 מעלות בגישתם, בנכונותם לקבל את התכתיבים האמריקנים והכל מבלי שהמשטר יקרוס על עצמו. ב. יש לא מעט סיבות מדוע מתקפה אמריקנית תצא לדרך כבר בימים הקרובים - אבל גם לא מעט הסתייגויות, או אולי caveats היא המילה הנכונה יותר כאן. מחד-גיסא, האמריקנים ערוכים - מה שלא היה נכון ב-15.1 כשטראמפ הצהיר שעל העם האירני לחכות כי ׳העזרה בדרך׳, אבל נכון כעת: נושאת המטוסים הגדולה ביותר בצי האמריקני, פורד, תגיע תוך שלושה ימים בערך מאזור מיצר גיברלטר יחד עם קבוצת הקרב שלה; נושאת המטוסים לינקולן עם קבוצת הקרב שלה כבר במפרץ הפרסי, ישנם מספר ספינות וצוללות התקפיות במפרץ; ישנן כמה משחתות שכבר במפרץ הפרסי ועוד כמה בים התיכון; האמריקנים חיזקו את מערכי ההגנה שלהם במרחב - כולל הכנת סיוע לישראל (למשל עם טילי פטריוט ות׳אאד), שנערכת מצידה עם שלוש שכבות ההגנה (כיפת ברזל, קלע דוד והחץ) שלה ועם מטוסי חיל-האוויר כמובן; כמה עשרות מטוסים אמריקנים כבר באזור וחלקם בדרך, כולל מתדלקים שנעו מארה"ב דרך בריטניה (תדלוק) עד לבסיסים ביוון ובולגריה ועוד. זאת ועוד, טראמפ מעוניין בוודאי בהסטת הכותרות מהמתרחש בארצו וחשוב מכל - לא רוצה ׳לצאת אובמה׳ על-ידי הצבת קווים אדומים ואח"כ התעלמות מהם (ע"ע סוריה והנשק הכימי של אסד). מאידך-גיסא, יש כמה דברים ׳קטנים׳ שצפויים לעכב תקיפה: ראשית, היום תתכנס לראשונה ׳מועצת השלום׳ של הנשיא טראמפ בוושינגטון, ובין חברותיה כזכור נמנות גם קטר, טורקיה וסעודיה שלא מעוניינות בתקיפה אמריקנית, חוששות שמלחמה עם אירן תשליך גם עליהן (בודאי קטר שבשטחה נמצא הבסיס האמריקני הגדול במזרח התיכון) ומנסות מזה שבועות לסייע בהנמכת המתיחות; שנית, בשבוע הבא ייערך נאום "מצב האומה" של טראמפ בפני ישיבה משותפת של הקונגרס, שמגיע בשיא תקופה גרועה מאוד עבורו בסקרים (36% תמיכה בסקר האחרון - הכי נמוך שלו אי-פעם), חשש מבחירות האמצע עד כדי כך שמדינה אדומה כמו טקסס שהלכה לטראמפ בפער של 14%, נחשבת מתנדנדת וכמובן פרשת אפשטיין שלא עוזבת את דש חליפתו. שלישית, האירנים התחילו אתמול בתרגיל צבאי משותף עם רוסיה שיימשך כמה ימים וגם - אולימפיאדת החורף תינעל רק ב-22.2, עוד שלושה ימים - ואפילו רמדאן התחיל אתמול. ובכל זאת, כל אלה גם יחד, ככל שטראמפ אומנם יתייחס אליהם ברצינות, יעכבו תקיפה בשבוע בערך, ותו לא. ג. אבל מה בעצם יהיו מטרותיה של תקיפה אמריקנית? זו השאלה הגדולה. במהלך המו"מ שמענו שוב ושוב שארבעה דברים מטרידים את האמריקנים, בסדר חשיבות יורד: תוכנית הגרעין האירנית, שטראמפ הצהיר רק ביוני האחרון שהתקיפות הישראליות והאמריקניות ("מבצע פטיש חצות" לתקיפה בפורדו) ׳מוטטו׳ וכעת מתברר שעודנה חיה ובועטת; תוכנית הטילים הבליסטיים האירנית, שלא מאיימת רק על ישראל אלא אף על אירופה, ועשויה בעתיד להגיע לטווח שמכניס את ארה"ב בכוונות; הסיוע האירני לארגוני הסהר האיסלאמי - החות׳ים, חיזבאללה, חמאס והמיליציות השיעיות בעירק; ולבסוף, המשך דיכוי המחאות האלים והרצחני בתוך הרפובליקה האיסלאמית. האינדיקציות לפי שעה הן שארה"ב תרכז את תקיפתה בגרעין ואולי גם במתקני בסיג׳ ומשמרות המהפכה, ויש מי שטוען שאף תנסה ל׳ערוף את ראשו׳ של האייתולה חמינאי כפי שעשתה לניקולס מדורו בונצואלה. אבל, לא ברור האם מתקפה שכזו תוכל להביא לנפילת המשטר ואם כן מה יידרש (בשלב המלחמה, מן הסתם, לא מעט ׳מגפיים על הקרקע׳; לאחר מכן - בניית מדינה מחדש. שני דברים שעבדו רע בעירק וסוריה). אין שאלה שגורל העם האירני פחות מעניין את טראמפ מהחדרת ׳משמעת׳ במשטר הנוכחי, ושלו יכול היה לבצע הפיכה נוסח ונצואלה ולהשאיר את משמרות המהפכה בשלטון כ׳בובה׳ שלו, היה עושה כן. רק שאין כל ערובה שזה המצב כאן ולא ידוע עד כמה הצליחה לשקם הן את ההגנה על הגרעין הן את מערכות ההגנה האווירית שישראל השמידה כמעט לגמרי ביוני. גם לא ברור אם חיזבאללה והחות׳ים, אפילו חמאס, ישברו את הפסקות האש השונות בשירות טהרן - אבל אפשר להניח שאם החרב תתקרב לצוואר הכהנים האיסלאמיים, הרסן יותר. זאת ועוד משך המלחמה הוא מרכיב קריטי: האמריקנים נערכים למערכה של שבועות, לא ימים - אבל ככל שזמן יעבור, תיאורטית, התגובה האירנית אמורה לדעוך. אמורה. ה. ומה איתנו? ובכן, מחד - קשה להתווכח עם הטענה שבלי הפלה של המשטר באירן לא תיפתר הבעיה. המחויבות האירנית לייצוא המהפכה, לשנאת ישראל וקידום המלחמה בה וכן הלאה כבר הוכחה. זה לא אומר שהיא תפציץ את תל אביב בפצצת אטום אם תוכל, אבל זה כן אומר שישראל תתקשה לקבל מצב של דטאנט גרעיני ומכאן, בהמשך לדוקטרינת בגין שהביאה להפצצה בעירק, בסוריה ולאחרונה גם באירן עצמה - ממשלת ישראל חפצה בהחלט במתקפה אמריקנית כוללת. ד. איך זה ישפיע על ישראל? ובכן, זה תלוי. כפוף לעוצמת התקיפה האמריקנית, ישנה סבירות לתקיפה אירנית בישראל כ׳תגובה׳. ככל שהתקיפה האמריקנית תהיה אגרסיבית יותר כך התגובה כלפינו עשויה לגדול, אפילו בחזקת ׳תמות נפשי עם פלשתים׳ הפוך על הפוך. העניין הוא שאירן יודעת היטב שהיא חלשה מישראל בשדה הקרב, כפי שראינו ביוני, ובוודאי מארה"ב. לכן, היא תחתור לנזק שאינו רק צבאי מחד-גיסא, ושייתן למערב את אותה ׳סטירה׳ שתגרום לו להירתע מהעמקת הקרב. לא ברור עדיין מה מצב תוכנית הטילים שלה, אם כי ברור שהיא נוכחת; אף ייתכן שמחיר הפגיעה האפשרית בעורף הישראלי הוא כזה ששווה לשלם, הגם שאיש לא מעוניין חלילה בפציעה או מוות של אזרחים ויש לעשות הכל כדי למנוע אותו. מאידך-גיסא, ברור שהדיון פוליטי מאוד: נתניהו רוצה שטראמפ יתקוף ושיצליח, כדי לשווק את עצמו כ׳לוחש על אוזנו׳ וכמי שהביא אותו עד הלום - ׳ליגה אחרת׳, אם תרצו - ואם זה יצליח, לגזור קופון. מאידך-גיסא, אי-הצלחה, לרבות סיום המלחמה כשהמשטר קיים עדיין בווריאציה כזו או אחרת, תביך אותו, ותביא את נתניהו להתנער מהמהלך או לפחות מתוצאותיו. בניגוד לשאלות כמו עתיד הסכסוך הישראלי-פלשתיני, בנושא האירני יש מעט מאוד מחלוקות בעם ומעטים גורמי האופוזיציה שיעזו לטעון שהם מתנגדים למתקפה אמריקנית. ובכל זאת, ממש כמו בעזה, חשוב לשאול מה האסטרטגיה, מה תפקידה בפועל של ישראל ומה החזון למזרח התיכון ביום שאחרי. ישראל, כמו ארה"ב, צריכה להיערך ברמתה וברמה הבינלאומית. ואם אפשר, כשמדברים על קיצוץ בתמיכה האמריקנית, לדון בשאלות כמו ׳מה קורה אם האמריקנים עצמם תוקפים במדינה שתוקפת אותנו כפועל יוצא׳.