הדבר הראשון שבלט בישיבת ועדת פניות הציבור בראשות ח"כ אושר שקלים על מכרז הפוד-טראקס שלא עיריית הרצליה לא היה הוויכוח על שבת, כשרות או "הדרה". זה היה הרגע שבו נציגת היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד נעמה רוט, משכה בכתפיה ואמרה, בתמצית: אני לא מכירה את המכרז, לא מלווים רשויות מקומיות בשוטף, תפנו לייעוץ המשפטי של העירייה ולמשרד הפנים.
זו לא רק תקלה טכנית. זו טעות יסודית שמפרקת את כל הדיון.
כי אם חוק עזר עירוני הוא החוק שחל בשטח, ואם עירייה מפסיקה לאכוף אותו או "ממציאה" לעצמה חריגים במעשים, אז לפי דיני הרשויות המקומיות מי שאמון להבטיח שהחוק אינו הופך לאות מתה - אינו היועצת המשפטית של העירייה או משרד הפנים. הכתובת הנכונה היא היועצת המשפטית לממשלה, שבראש ובראשונה אמורה להבטיח שהשלטון המקומי - כמו כל רשות מנהלית - פועל לפי חוק ולא לפי מצב רוח, לחץ ציבורי או תפיסת עולם.
במילים אחרות, הטענה "לא הבנתי למה הוזמנתי" הייתה צריכה להידחות במקום. הכל מתחיל מגלי בהרב-מיארה. לא כעניין אישי, אלא כעניין מוסדי: מי מחזיק את מפתח האכיפה והמשילות כשהעירייה עצמה מתחילה להתנהג כאילו חוק העזר הוא המלצה.
ומכאן מגיע החלק שהדיון ברח ממנו כמעט במכוון.
בכל הכבוד לקדושת השבת, ישראל אינה מדינת הלכה. היהדות אינה קובעת את סדר היום העירוני, ותושב חילוני אינו "אזרח סוג ב'" ביום שבת. זה נכון, וחשוב לומר זאת בקול צלול. אבל מי שנאחז רק בזה מפספס את התמונה: הדיון בהרצליה אינו באמת על אמונה וחופש בחירה, אלא על חוק.
שאלת ההדרה של שומרי שבת או שומרי כשרות - גם אם היא טעונה ומעוררת אמפתיה - אינה השאלה הראשונה. היא שאלה משנית. כי אם המכרז כולו יוצא מהנחת יסוד כאילו מותר להפר את חוק העזר העירוני, הרי שלא מדובר בבעיה של שוויון הזדמנויות. מדובר בבעיה של שלטון החוק. המכרז לא "מפלה" קודם כל - הוא משדר שהכללים ניתנים לעיקום, ושבמקום להתייחס לחוק העזר בדבר פתיחת עסקים וסגירתם כאל האדנים שעליהם נבנה המכרז, מתייחסים עליו כאל נטל, משל היה כקליפת השום.
דמיינו לעצמכם ועדה שמתכנסת לדון אם התפריט במסעדה הוגן לצמחונים. כולם מתווכחים בלהט על שקשוקה בלי ביצים, על תחליפים, על רגישויות. ואז מישהו שואל בשקט: רגע, המסעדה הזו בכלל פועלת בלי רישיון. והוועדה, במקום לעצור ולומר "אין דיון עד שיש רישיון", ממשיכה להתווכח על התפריט. זה בדיוק מה שקרה כאן.