אין יום שאני לא חושב על הרצי הלוי ש"קם בבוקר ובוקר בו לא קם", כמאמר המשורר. אני חושב על טעות אחת גדולה, קריטית, קיומית, שעשה (כלומר לא עשה) בשעת לילה ארורה, לפני עלות השחר של שבעה באוקטובר 2023. הוא יתייסר בה ייסורי איוב עד אחרון ימיו (עד 120). אי-קבלת החלטה גורלית, אשר הרסה, בין היתר, את חייו, ריסקה ופוררה אותם. אני חושב על האדם הטוב שהינו ועל המפקד העליון הלא רע שהיה. על קריירה צבאית ארוכה ומפוארת אשר החריב אותה ובתוך כך את עצמו. אני חושב על הקפה הראשון של הבוקר ועל התה האחרון של הלילה. על התהפכותו על יצועו בשוכבו ועל סהרוריותו בקומו ובלכתו לאן שהוא הולך, רץ, נוסע. אני תוהה, האם ייזכר לו המאמץ ההרואי, הכמעט על-אנושי, להעמיד את הצבא על הרגליים לאחר מכת-המוות שספג; האם יוקע וישופד וייצלב עד עולם על שיקול דעת נורא ביום הנורא ההוא; האם יוכל ליהנות, ולו לזמן קצר, מחמלה ומחום אנושיים. רבים לא יסלחו לו לעולם. רבים סבורים שעליו להיענש בחומרה. רבים לא מסוגלים לראות ולשמוע אותו. אני חושב עליו. כל הזמן. ותוהה, איך אפשר לחיות אחרי היום ההוא, כאשר במחשבה לאחר מעשה, ודאי ברור לו שאם היה ספק - והיה! - אסור היה לו להשאיר את הספק על-כנו. היה עליו להזעיק לאלתר כוחות לגבול, להיפרס על הגדר, להכין כוח מוסק וכח משוריין וכח רגלי. אין טירון שלא מבין זאת. אין אדם שלא שירת מעודו בצבא שלא מבין זאת. העובדה שהלך לישון והותיר את הדברים על-כנם, כאשר כל האורות האדומים מהבהבים, היא בלתי נסבלת, בלתי נסלחת ובעיקר - בלתי סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת. איך חזר למיטה, לנמנם עד אור הבוקר ואולי אף לישון. איך לא לקח בחשבון את מה שהיה הכרחי לקחת בחשבון. איך לא הבין את מה שזיהה המודיעין והתריע עליו כי אלה סימנים המעידים לא רק על היערכות למלחמה אלא על כוננת עליונה והשלמת סידורים אחרונים לקראתה? אם וכאשר תוקם ועדת חקירה הוא ודאי יהיה בין ראשוני הנחקרים בה. הרצי הלוי הוא אדם הגון ומצפוני. הוא דובר אמת. הוא יכה על חטא, יודה באחריותו. באשמתו. הוא לא יינקה. בלשון השאלה: הוא ערף את ראשו במו ידיו כאשר התפטר מתפקידו, אבל יש לא מעט אנשים שאינם מסתפקים בכך. הם לא יירגעו ולא ישקטו עד שייענש בכל חומרת הדין. חייו לא ייעשו קלים יותר מעתה ואילך. אני חושב עליו ואין לי מה לעשות עם המחשבה. אילו פגשתי אותו - הייתי מצדיע ומבקש לחבק.