אני רוצה לספר לכם חוויה משעשעת שקרתה לי בתקופה שבה שימשתי עוזרת בכירה לשר המשפטים. תפקיד רציני, לשכה רצינית, ואני - רצינית עד מאוד. לפחות כך חשבתי. יום אחד נודע לנו שהולך להגיע לביקור רשמי שר המשפטים הגרמני. ביקור חשוב, פרוטוקול מוקפד, לחיצות ידיים מדודות וחיוכים מדיניים. הלשכה שלנו ברחוב צלאח א-דין נכנסה להתרגשות קלה - כזו שעוברת בין הקפה הראשון לשני. השר קרא לי ואמר בטון חגיגי: "תכיני בבקשה מתנה מכובדת - אנתולוגיה של שירה ישראלית שתורגמה לגרמנית." כמובן. שירה. תרבות. עומק. יחסי חוץ במיטבם. ניגשתי לחדר המתנות, שלפתי חבילה עטופה בנייר צבעוני עם צלופן מהודר, הוספתי ברכה בשם השר שלנו - משהו על גשרים בין עמים, שפה ורגש - וחזרתי ללשכה בתחושת שליחות לאומית. מי אם לא אני. זהו, עמדתי במשימה, כך אמרתי לעצמי. ואז הוא הגיע. השר הגרמני. לחיצות ידיים, פלאשים, חיוכים. השר הישראלי מסמן לי בעיניים: 'עכשיו'. אני ניגשת, מגישה את החבילה בגאווה שקטה. והנה - הרגע הגדול. השר הגרמני פותח את המתנה. שקט. במקום שירה עברית מתורגמת לגרמנית - נחשפת בחבילה בונבוניירה מהודרת, מלאה שוקולדים לבנים עם פירורי שקדים. מתוקים. נוצצים. ובעיקר - מאוד לא ספרותיים... אני מרגישה איך הצבע עוזב לי את הפנים בקצב של רכבת מהירה לברלין. כל המבטים מופנים אליי. אפילו שר המשפטים שלנו נראה כאילו הוא מנסה להיזכר אם שירה תמיד הייתה כל כך... קרמית. השתדלתי לא להביט בו. הוא בטח היה אדום. לזכותו של השר הגרמני ייאמר: הוא לא החמיץ פעימה. הוא חייך, לקח שוקולד, טעם, הסתכל עליי ואמר: Nichts zu sagen - es ist ausgezeichnete Schokolade. Und ich danke Ihnen sehr (המתורגמן תרגם: "אין מה לומר - זה שוקולד מצוין. ואני מודה לך מאוד.") ואז - צחק. צחוק אמיתי, מתגלגל, מידבק. חלק התאפקו ועמדו לצחוק... חלק חייכו. ואני? החוורתי, כן. אבל בפנים? כמעט התפוצצתי מצחוק. התאפקתי, כמובן. פרוטוקול. מעמד רשמי. אבל בלב ידעתי: לפעמים, גם בדיפלומטיה, שוקולד עושה עבודה לא פחות טובה משירה מתורגמת. ומה לעשות? אותי זה הצחיק. עד היום, כשאני רואה בונבוניירה עטופה בצלופן, זה מצחיק אותי.