יורם הוא אוטודידקט שהונחה על-ידי הצירת רחל לניר. עבודותיו ניחנות בפשטות וספונטניות. סגנון הציורים נע בין הסגנון הנאיבי בתחילת הדרך לפיגורטיבי אימפרסיוניסי בהמשכה. לעיתים הוא מניח את הצבעים בפקטורה עבה המדגישה את האיכות המרקמית שלהם. בכמה מהם יש משמעות סמלית לשימוש בצבעים, כמו בצבע האדום המסמל דם המופיע בשמי אחד מהציורים על ירושלים. נאמנותו לתולדות משפחתו ותולדות המדינה ולנופי ארצנו ובעיקר ירושלים חוברים יחד עם זיכרונו הצילומי ויכולת הציור שלו ויוצרים גוף רציני של ציורים מתעדים. כפי שכתוב בקומוניקט המלווה את התערוכה: "אני מספר ומצייר, אומר וקורא למשפחה הרחבה, לאחי הלוחמים גיבורי התהילה, למפקדים והמנהיגים, לנבחרי העם ולבונים, כולם הם קהל היעד שלי תמיד" על הפלא הגדול של תקומת הם היהודי מתוך הגלות מתוך אפר השואה. ההאחזות והבניין באדמה הטובה הזאת, בין תושביה הערבים. הקמת המדינה, הצמיחה, ההתיצבות של העם היהודי מכל התפוצות על רגליו. המלחמות, הקרבות, הקורבנות וההישגים עד ימינו לתפארת מדינת ישראל".

את הציורים תלה בסטדויו רחב ידיים כשהם מלווים בקטעים כתובים מאירי עיניים, המסבירים בפרוטרוט את הסיפור המסתתר מאחוריהם. הסטודיו פתוח לכולם ללא תמורה ואלה הזוכים לפגוש אותו באופן אישי שומעים את סיפוריו המסופרים בבהירות ובהתלהבות. מבחינה היסטורית הוא מתחיל בתולדות משפחת סבו שהיה סוחר עשיר בגרמניה ועם עליית הנאצים הושפל, הוכה ונהרג. את תולדות אביו שהיה נבון מספיק לעלות ארצה ולהתיישב בקיבוץ יבנה שם הוא נולד ב-7.6.42. הציורים המתארים תקופה זו מתאפיינים בסגנון נאיבי. הוא מתאר את חיי המתיישבים, הכלים החקלאיים, חלומות ילדות, התגלויות ועוד. לדבריו, אהבתו לירושלים, אליה הוא קשור עד היום בחבלי קסם, החלה עוד בגיל חמש כשיצא לראשונה מגבולות יבנה ונסע עם משפחתו באוטובוס לדודתו בירושלים. במהלך השנים היה מעורב בנסיעות רבות לירושלים במסגרת ליווי שיירת אספקה לעיר, בקרבות עליה ובביקורים תכופים.

הוא מכיר אותה על בוריה וממשיך לציירה בשעות שונות של היום ומנקודות מבט שונות. הוא מתאר אפיזודות שונות שהיה מעורב בהן, את הכרם שבמקום מגוריו בעונות שונות של השנה ומקומות נוספים בארץ כמו תל חי וסביבתה. ציורי תל חי מקבלים משמעות נוספת בימים אלה, ימי מלחמת "שאגת האריה" שהחלה בתאריך י"א באדר. הפסל האריה בתל חי נוצר על-ידי אריה מלינקוב בתל חי לזכר הנופלים בקרב י"א באדר בשנת תרצ"ד. יורם זמוש מצייר ומנציח אירוע פחות ידוע הקשור לנושא הנצחות לנופלים. סיפור הקשור למותם של שבעה לוחמים בכניסה ללהבות הבשן. בהסבר מתחת לציור ההנצחה הוא מסביר: "סיפור הארז שצמח לזיכרון - מתוך נגמ"ש שהתפוצץ בכניסה לאלוני הבשן רמת הגולן במלחמת יום כיפור. עם תחילת התקפת הנגד... בחניון הלילה . ליד עץ תאנה נושא פרי נהדר, נפגע הנגמ"ש מקטיושה. שבעה נהרגו, הנגמ"ש שרוף כליל ובור עמוק במרכזו.

יוסי פלד מבית השיטה (אביו של מוישה פלד), הביא שני שתילי ארזים צעירים: "תשתלו אותם בתוך הבור לזכר חתני הצעיר ובני, בנוף תל פארס ואביטל". יורם זמוש מצייר בתוך אחד הציורים שצייר על הנושא מצבה עם שמות הנופלים "כאן נפלו במלחמת יום כיפור אורי זלברשטין, בנימין שפקוביץ, גיל לביא, חגי רוזנטל, יצחק וימר, יחיאל עבדו, צבי כהן, כבוד לזכרם. הוא מצייר את הנגמ"ש והארז בימים אלה כש"הארז הכביר מתנשא במלוא הדרו, עץ התאנה הנאמן נושא פירותיו. שבעת הנופלים, כבוד לזיכרם".