בפרשת "כי תשא" מקובל לראות את משה כגיבור הפרשה, ואהרון נותר כדמות נזופה בכך, שו"יַקְהֵל הָעָם עַל אַהֲרוֹן" (שמות ל"ב, 1) ולא אהרון הוא זה שהקהיל את העם. לצערי, מופנה כתב אשמה לכתובתו של אהרון, כשמשה "בּוֹשֵׁש לָרֶדֶת מִן הָהָר", ומייחסים לו היסחפות אחר רוח רעה, שהסתיימה בסגידה לעגל הזהב.
אני מבקש להגן על הדמות הנזופה במסורת ישראל, כשמשה בושש לרדת מן ההר. אהרון נקלע למציאות בה העם מבקש מאהרון תחליף למשה - תחליף לדמות המייצגת את האלוהים. אהרון נענה לדעת הקהל הנסערת ברגעי ההתלהמות הנחרצת כלפיו, שבאה לידי ביטוי באומרו לנוכחים בהתקהלות הנזעמת - "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלַי". (שמות ל"ב, 2) לאחר שסיים את מלאכת בניית עגל הזהב הוא אפילו קבע "חַג לָאֲדוֹנַי, מָחָר" (שם, 5). על מעשה זה של אהרון רבים המקטרגים עליו. המעשה נקבע בתודעה ההיסטורית שלנו בשם חטא העגל, ואהרון נתפס כמנהיג שמעד.
יהיה מי שיקטרג על אהרון, שהיה שותף פעיל למה שנקבע כחטא העגל. ניכר, כי בספרות חז"ל נמצא המבקשים לסנגר על אהרון הכהן מול הגישה המנסחת כתב אשמה עליו, כי לא עמד לו הכוח להתייצב כמנהיג ולומר אמת כאובה מול דעת קהל עוינת, שבבוטות כבשו את ה"כיכר המרכזית" בלב המדבר.
יהיה מי שיאמר זה אהרון הכנוע, שאבדה לו זקיפות הקומה, ובלהטוטים מילוליים ביקש מגברים צעקניים, שיביאו את התכשיטים, מתוך תקווה שהם לא ימהרו להיפרד מאוצרות הזהב שלהם. גם כאשר הסתבר לו שהערכתו מוטעית, הוא דחה את ביצוע הטקס ליום המחרת מתוך תקווה, שהדחייה היא זו שתביא אותו אולי לפתרון של היחלצות מהסבך של הקמת עגל זהב.
מהסיטואציה הקשה בחיי העם ניתן לקבוע שמול משה, המסמל מנהיגות הדורשת והמחייבת את הגישה ש"יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר", ניצבה ברגעים קשים של עם ישראל דמותו של אהרון כדמות המחפשת את דרך הפשרה והגישור. לכך אנחנו מוצאים סימוכין במסורת ישראל, בה נאמר על אהרון משפט, שחובה לאמצו בחיי היום-יום - "אַהֲרוֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, מֵשִׁים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ."
ניתן לייחס לאהרון את מה שאומר הנביא מלאכי בפרק ב' פסוק 6 על הלווים והכוהנים, שעליהם לשמור על החיים והשלום - "וִידַעֲתֶם כִּי שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי..." והמצווה היא לשמור על "הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וְאֶתְנָם-לוֹ מוֹרָא...". אהרון הוא הכוהן, שלמעשה קיים את המצווה המחייבת את דרך הגישור, כי רק על דרך הגישור ניתן להשתית את החיים של העם ואת השלום.
בספרות ההלכתית במסכת אבות (א', י"ב) אנחנו מתוודעים למידה הגדולה של ההערכה וההערצה לדרך החיים שסלל הכהן אהרון, מי שהתייצב לימין העם בעת מעשה העגל - "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵוי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרוֹן - אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם". הערצה לדמותו של אהרון נמצא במזמורי תהילים, כמו המזמור בתהילים קל"ג, כשדמותו של אהרון הכהן משתלבת עם הביטוי הפיוטי - "הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד" ואווירת האחדות היא "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל-הַזָּקָן, זְקַן-אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן ...."(תהילים קל"ג, 1-2)
בהפטרה לפרשת השבוע שלנו בספר מלכים א' פרק י"ח אנחנו פוגשים את אליהו הנביא, שנאבק בעבודת הבעל שפשטה בזמן ממלכת אחאב ורעייתו איזבל בת אתבעל מלך צידון. דרכו של אליהו הנביא, דרך כוחנות אלימה של קנאות חסרת פשרות, לא הביאה את הטוב המיוחל לחברה הישראלית. מי שהביא רגעי נחת זה עבדיהו אשר על בית אחאב שלקח "מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וּמַיִם" (שם, פס' 4).
כתב סניגוריה על השותפות של אהרון עם העם במעשה העגל, או במה שנאמר שותף לחטא העגל, אנו מוצאים בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי במאמר הראשון צ"ו, המבהיר לנו, שאת מעשה העגל יש לראות מתוך כמיהת העם, שרצה ייצוג חזותי של אלוהים ולא בזה, "שייחסו כוח אלוהי לדבר הזה שעשו בידיהם ומרצונם". אהרון מצא דרך ביניים למצוקתו של העם וללחצם. בכך משמש אהרון דמות מופת לְדַיָּן, שדרך הפשרה והגישור היא דרכו ולכן בצדק אנחנו נכבשים במשפט שנאמר על אהרון "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, מֵשִׁים שָׁלוֹם..." .
מי ייתן ועל כולנו ייאמר - "אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם, רוֹדְפֵי שָׁלוֹם וּמְשִׁימֵי שָׁלוֹם". מי ייתן ותכני האמירה הזו יקרמו עור וגידים במציאות חיינו. מי ייתן וחזון השלום המזדקר בספר הספרים יקרום עור וגידים במציאות חיינו רווית טילים רושפי אש, נזכה לעולם בו יכתתו פצצות גרעין אימתני לאתים וטילים קוטפי חיים יפים למזמרות.