היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של דן פגיס, הבודק את הבנליות של הרוע. את ההרהור והשיר ואת 978 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. מדי פעם אני שב אל שיריו של דן פגיס, והפעם קרא לי ממדפי השירה שלי ספרון קטן, שפעם קראו לו 'זוטא', שנחבא בין הספרים: הספר 'שנים-עשר פנים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988). בספרון הקטןן הזה שירים מתוך חמישה ספרים מאת דן פגיס. דן פגיס (1930-1986) נולד ברומניה בשם סוורין, ולאחר מות אמו אביו היגר לישראל, והוא גדל אצל הוריה של אימו. בביתם זכה לחינוך אוסטרו-הונגרי על-ידי מטפלת גרמניה, ובספריית הסב קרא את הספרות הקלאסית הגרמנית. בתקופת המלחמה, בעקבות הברית בין רומניה הפשיסטית לגרמניה הנאצית, נשלח איתם למחנה עבודה בטרנסניסטריה, כשהיה בן אחת-עשרה. הסב מת במחנה. תקופה זו נצרבה בזכרונו של פגיס, וכשהיה בן שש-עשרה הגיע לבדו לישראל במסגרת 'עליית הנוער' וגדל כ'ילד חוץ' בקיבוץ מרחביה. שם הוא שינה את שמו לדן. הוא למד אנגלית וספרות עברית, והיה פרופסור באוניברסיטה העברית, שהתמחה בשירת ימי-הביניים. המפגש הטראומטי של דן עם הפשיזם ההונגרי שהתאחד עם המשטר הנאצי ליווה אותו כל חייו, וה'עדות' שלו מופיעה ברבים מספריו. שירו, 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' הפך לאחד משירי השואה הידועים ותורגם לשפות רבות: כָּאן בַמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה אֲנִי חַוָּה עִם הֶבֶל בְּנִי אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל קַיִן בֶּן אָדָם תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי השיר 'עדות' פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזניים' בשנת 1970, תשע שנים לאחר משפט אייכמן. הפילוסופית חנה ארנדט, שהייתה נוכחת באירוע מטעם מגזין 'הניו-יורקר', פרסמה בשנת 1963 את הספר 'אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע', שבו טענה שאייכמן לא היה מפלצת אלא אדם נורמטיבי שבנסיבות מסוימות שיתף פעולה עם מערכת ממוסדת שביצעה פשעים. טענה זו זכתה לגינוי גורף בישראל, משום שהיא מערערת את ההנחה הישראלית שהשואה היהודית הייתה הפשע האנושי הנורא ביותר, חד-פעמי, שאסור להשוותו עם שואות של עמים אחרים. טענה זו גם מטילה ספק במונופול של מדינת ישראל על השואה. המושג 'הבנליות של הרוע' מטיל ספק בזכותו של הקורבן ליצור דה-הומיזציה של הפושע, שהיא תמונת ראי לדמוניזציה שהפושע עשה לקורבן. אם הפושע הוא מפלצת יחידה במינה, כפי שבישראל מתייחסים אל 'החיה הנאצית', גם לקורבן יש זכות להיות קורבן נצחי (ובאופן טרגי, גם לקורבן של הקורבן, הפלשתינים שגורשו מארצם, יש זכות להיות פליטים נצחיים עד דור אחרון). נדמה לי שדן פגיס מאמץ את גישתה של חנה ארנדט, ומבקש מאיתנו לראות ברוצחים הנאצים "בני-אדם": "לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם". לא משום שהיו להם "מַדִּים, מַגָּפַיִם", כפי שהוא מתאר, בהומור כואב, אלא כפי שכתב המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס אפר (המאה השנייה לפני הספירה): "אָדָם אֲנִי, וְכָל דָּבָר אֱנוֹשִׁי לֹא זָר לִי". כלומר, הטבע האנושי הוא רצף שבין הטוב לבין הרע, ובכל אחד מאיתנו מסתתרת מפלצת שמתגלה ברגעים קשים במיוחד: "אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם". גם הפושעים נוצרו באותה תבנית 'אלוהית' שיצרה את האנושיות, לטוב ולמוטב. אבל דן אינו מסתפק בכך. בשעה שהוא אינו מוכן להתייחס למרצחים הנאצים ולקלגסים הרומנים כמשהו שחורג מן האנושיות, הוא מוציא את עצמו מן האנושיות הזו, שהרע מסתתר בקירבה. זה טיעון יוצא-דופן של ניצול שעושה דה-הומניזציה לעצמו. הוא, אמנם, מכיר בכך שגם גדולי הפושעים הם רק בני-אדם, אבל הוא אינו רוצה להשתייך אל הגזע האנושי הזה. בשעה שהכיר בכך ש"הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם", טוען דן פגיס, ה"צֶלֶם" שלו הושחת, ונותר ממנו רק "צֵל": "אֲנִי הָיִיתִי צֵל. לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר". אם אלוהים ברא את כל בני-האדם "בְּצֶלֶם", כשרוע נורא מסתתר בתוכם, דן מוותר גם על האל הזה וגם על חברתם של בני-האדם: "לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר", הוא אומר, "וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מַה שֶּׁיָמוּת". דן ויתר על האנושיות הנגועה, ולכן לא נותר בו "מַה שֶּׁיָמוּת". כעת, לאחר שנותר ללא אנושיות וללא אלוהים, הוא בורח אל בוראו הפרטי: "וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִּיל, כָּחֹל, מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל: עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת". נדמה שהוא מדבר כאן בשמם של כל היהודים שנרצחו במשרפות והפכו ל"עָשָׁן כָּחֹל", והתחברו לאל שאינו קיים, שגם הוא רק "עָשָׁן כֹּל יָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת". בילדותי היכרתי את הרוע האנושי, כשגדלתי אצל אימא פסיכופתית שהתעללה בי. אחר-כך, כדי להציל את עצמי, האמתי בטוב שבאדם או, לפחות, ביכולת של כל אדם לבחור בין טוב לרע, בין אנוכיות לבין אמפתיה. בשנים האחרונות אני חוקר את מהותה של האישיות הפסיכופתית, שהיא דוגמה מזוקקת של אנוכיות קיצונית וחוסר אמפתיה. כך גיליתי, שטבע האדם נע על הרצף שבין אנוכיות לבין אמפתיה, וכל אחד מאיתנו, ברגע מסוים, יכול להפוך למפלצת, כפי שטענה חנה ארנדט. אבל בד-בבד גיליתי שקבוצה לא קטנה של בני-אדם, אלו בעלי האישיות הפסיכופתית, אינה יכולה לבחור בין שתי האפשרויות. הפסיכופתים חסרי אמפתיה מלידה, והאנוכיות שלהם היא ברירת מחדל. להפתעתי, מצאתי שזו תופעה גדולה בהרבה ממה שחשבתי, וממה שנהוג להניח, ומגיעה לעשרה עד עשרים אחוזים מן האוכלוסייה. במאתיים השנים האחרונות אנחנו חיים בעידן פסיכופתי, שערכיו התעוותו, והאנוכיות הקיצונית הפכה למודל חיובי (קפיטליזם, תחרותיות, הישגיות, פשיזם, נאציזם). כעת אנו נמצאים בשיאו של עידן זה, כשהתרבות הפסיכופתית הצליחה לרסק את המוסכמות המוסריות, את השפה ואת הערכים, את הקהילה האנושית ואת האהבה. אני מתבונן סביבי ורואה איך הכוח הפך לערך מרכזי, ומנהיגי העולם מרשים לעצמם להתנהג כמו טרוריסטים תאבי-בצע, ללא כל בושה. גם אני אינני רוצה עוד להשתייך לאנושיות הזו, שדן פגיס ביקש להתרחק ממנה, אבל אינני מוצא עשן אלוהי כחול שאפשר להצטרף אליו.