אני חייב להכות על חטא. הייתי ציני לגבי היכולת להשפיע. כשפעילי המילואימניקים הגיעו ודיברו על פעילות בכנסת חשבתי שזה לא יזיז דבר. זו מערכת צינית, חברי המפלגות ברובם מחויבים לשרידות הפוליטית יותר מלמטה. זה לא יעבוד. כך חשבתי ואמרתי. טעיתי.
חוק ההשתמטות הוקפא בגלל המילואימניקים ומשפחותיהם. בזכות משפחות שכולות שבאו והסתכלו בעיניים לחברי כנסת, בזכות נשות מילואימניקים שדמעו מול חוסר הצדק. בזכות אנשי מילואים כמונו שבאו שוב ושוב בנחישות אין סופית.
זה נורא פשוט: אנחנו במלחמה ארוכה, מאות ימי מילואים. רובנו גם בימים אלה הוקפץ, שוחרר אולי עדיין נשאר, בוודאי כבר נמצא על גרף התעסוקה השנה. יש חוסר הוגנות בסיסי במצב הזה. יש עוול מובנה בכך שכל כך הרבה ישראלים לא נוקפים אצבע למען הגנת המולדת. יש חטא אדיר בכך שמי שלא משרת יקבל כמו ואולי יותר ממי שמשרת.
זו אמת פשוטה, צלולה וכשאנשים שממשקיעים את כל כוחם במדינה הזאת באים ואומרים זה עובד. כך לאט-לאט השתכנעו עוד חברי כנסת מהליכוד והציונות הדתית. כך השתכנעו רבנים.
וכך נעצר החוק ההזוי הזה. לא תמה המלאכה אבל זה מדהים לראות איך מי שנלחם למען המדינה בחזית יודע להשפיע עליה גם באזרחות. אין אנשים טובים מאלה.