נשים, אני אוהב אתכן באהבה שאינה נזעקת, באהבה שנאספת פנימה. אני אוהב אתכן על האור שנוכחותכן מניחה על הימים האפורים ביותר, על הדרך שבה אתן יודעות להעניק קיום לרוך בלב קשיחותו של העולם. אני אוהב אתכן כפי שאוהבים מעיין בארץ של עייפות, כפי שאוהבים קול שאינו שולט, אלא מרגיע, מזקיף, מעורר.
אני אוהב אתכן על אותו מסתורין שאין דבר הממצה אותו. יש בכן דבר-מה שהמילים מתקרבות אליו, אך לעולם אינן אוחזות בו עד תום, עומק השזור בכוח ובשבריריות, דרך להיות בעולם שיש בה גם פצע וגם חסד. אתן נושאות לעיתים את מה שאיננו יודעים לשאת. אתן שומעות לעיתים את מה שאיננו יודעים עוד אפילו להקשיב לו. במקום שבו גברים רבים מדי מבקשים להסביר, לכבוש, להצהיר, אתן יודעות עדיין לחוש, להכיל, לחבר.
אני אוהב אתכן על הנאמנות החשאית והמוארת שלכן לחיים. במבט של אישה יש לעיתים יותר אמת מאשר בנאומים ארוכים. בסבלנות של אישה יש לעיתים יותר אומץ מאשר בגבורות רועשות רבות. בשתיקה של אישה מצויה לעיתים כל זיכרון העולם, כל כאב עצור, כל רוך שלא ויתר.
אני אוהב אתכן על מה שאתן מסתירות ועל מה שאתן מגלות. על הפצעים שאתן הופכות לצניעות, על העייפויות שאתן עוטפות לעיתים בחיוך, על התקוות שלכן ששורדות גם כשהממשות מכה בהן. יש בנשים רבות אצילות חרישית, כמעט סודית, שאינה מבקשת מדליות ואינה מחפשת הכרה, אלא עומדת, שומרת, ממשיכה.
אני אוהב אתכן משום שלעיתים אתן שומרות הסף של העיקר. כאשר הכל נהיה מהירות, חישוב, המולה, אתן מזכירות שיש עדיין דברים שאינם סחירים, קשרים שאינם בני-תחליף, נוכחויות ששוות יותר מכל הדיבורים על ביצועיות. אתן מצילות, לעיתים מבלי לדעת זאת, את החלק האנושי ביותר שבאדם. אתן מונעות מן העולם להפוך לבלתי ראוי למגורים לגמרי.
קרינה פנימית
אני אוהב אתכן באמת של פניכן, בכובד של מבט, ברוך של יד המונחת בלי רעש, בכוח של מילה שבאה מרחוק. אני אוהב אתכן מעבר למראית, מעבר לדגמים המיוצרים, מעבר לתקופה הדלה הזאת, המבלבלת לעיתים בין יופי לבין חשיפה. יופייה של אישה, היופי האמיתי, לעולם אינו חלון ראווה. הוא קרינה פנימית. הוא דרך לעבור את הצער מבלי לבגוד באור. הוא כבוד שנשאר, גם בתוך השבריריות.
אני אוהב אתכן גם על מה שאתן מעוררות. אישה איננה רק ישות שמתבוננים בה או חושקים בה. לעיתים היא זו שלנוכחותה אדם מתבייש להיות בינוני. זו שבנוכחותה בלבד מזכירה לגבר שהוא יכול להיות צודק יותר, עמוק יותר, אמיתי יותר. יש נשים שאינן מעניקות רק אהבה, הן מעניקות אומץ לנשמה. הן מחייבות את האדם לעמוד מעט זקוף יותר מול הקיום.
אני אוהב אתכן על העקבות שאתן משאירות. מילה של אישה, היעדר של אישה, נאמנות של אישה, צער של אישה, כל אלה נשארים זמן רב בתוך חיים. יש נשים שנפרדים מהן מבלי להיפרד מהן לעולם. יש נשים שזיכרונן נעשה חדר סודי בנשמה. יש נשים שרוך ישן שלהן מוסיף לחמם שנים לאחר מכן, את השעות הקרות ביותר. כי יש נוכחויות שאינן חולפות, הן מופנמות. הן נעשות חלק מן הנשימה הפנימית שלנו.
אני אוהב אתכן על כל מה שההיסטוריה גזלה מכן, ועל כל מה שבכל זאת המשכתן להעניק. לעיתים קרובות דרשו מכן להיות יפות, אך לא חופשיות. להיות נוכחות, אך לא ריבוניות. לאהוב, אך לא לדבר בקול רם מדי. ואף על-פי כן, חציתן את הדורות בכוח שרבים מן החזקים לעולם לא יכירו. נשאתן בתים, שפות, נאמנויות, ילדים, אבלים, התחלות חדשות. לעיתים החזקתן זקוף את מה שתרבויות שלמות הניחו להתפורר.
אני אוהב אתכן משום שיש באישה, כאשר היא נשארת נאמנה לאמת העמוקה שלה, צורה של התנגדות לשקרי העולם. העולם המודרני מבקש לצמצם הכול, להציג הכל לראווה, להפוך הכל לכלי. הוא הופך את הגוף לאובייקט, את הרגש למוצר, את היחס לעסקה. אך אצל נשים רבות עדיין נשמר מקום שהרעש הזה לא חילל עד תום, מקום של פנימיות, של צניעות, של אמת עירומה. והמקום הזה, למי שיודע להכירו, יש בו משהו קדוש.
הכרת תודה
אני אוהב אתכן בקולותיכן הייחודיים, בשונוּת שלכן, בסיפוריכן. אינני אוהב אתכן כרעיון, ולא כקטגוריה, אלא כנוכחות שאין לה תחליף במרקם העולם. אין "האישה" המופשטת, יש נשים, כל אחת עם מאבקה, עם המנגינה שלה, עם הדרך שלה לשאת כאב או שמחה. וגם את זה אני אוהב, את אינסוף הגוונים הזה, את הדרך שבה אתן חומקות מכל הגדרה ענייה מדי.
אני אוהב אתכן על מה שאתן מולידות סביבכן, לעיתים ילד, לעיתים שלום, לעיתים מילה, ולעיתים פשוט מעט יותר חיים. יש ואישה נכנסת לתוך קיום כפי שעונה של אור נכנסת לאחר חורף ארוך. היא אינה פותרת הכול. היא אינה מצילה מכל דבר. אך היא הופכת את העולם לפחות סגור, לפחות כבד, לפחות עקר. היא מזכירה שלחיות איננו רק להחזיק מעמד, אלא גם להרגיש, לתת, לקבל, להמשיך לקוות.
נשים, אני אוהב אתכן מתוך הכרת תודה שחשים מול מה שקצת נעלה מאיתנו. אני אוהב אתכן בכבוד, בהתרגשות, וגם באותה מידה של מלנכוליה המלווה כל הכרה גדולה. כי לאהוב נשים אין פירושו רק להלל את יופיין או את נוכחותן, אלא להכיר בהן יבשת פנימית שזמננו השטחי כבר אינו יודע תמיד לראות. פירושו לחוש שבתוכן עדיין מצוי דבר יקר לאין שיעור, ברית נדירה בין כוח לעדינות, בין צלילות לטוב-לב, בין עומק לתנופה.
אני אוהב אתכן, לא כדי לאחוז בכן, אלא כדי להניח לכן להיות. לא כדי להחזיק, אלא כדי להכיר. לא כדי לכלוא אתכן בדימוי שגברים מציירים לכן לעיתים, אלא כדי לברך בכן את החירות הפנימית הזאת, את הריבונות השקטה הזאת, את היופי החי שאינו חייב דבר לחלונות ראווה או לסיסמאות.
ואולי, בעומק הדברים, לאהוב נשים זו גם דרך להציל בתוך עצמנו את מה שעדיין לא נכנע לגמרי לברוטליות של הזמן. זו דרך להישאר נאמנים למה שמנחם, מרומם, מאיר. זו דרך להאמין שבתוך הרעש, הוולגריות, השאיפות העקרות והקשיחויות של התקופה, עדיין ישנם יצורים המסוגלים, בעצם דרך היותם, להוסיף מעט יותר נשמה לעולם. נשים, כך אני אוהב אתכן, בצניעות, בהכרת תודה, בהתרגשות. כפי שאוהבים את מה שהיה חסר לנו. כפי שאוהבים את מה שהקים אותנו מן הנפילה. כפי שאוהבים את מה שבתוך הלילה נשאר עדיין אור.