אם באיבחה שנמשכת 42 שניות, אפשר להרוג את 'מיטב' מנהיגי אירן, כיצד באיבחה דומה אי-אפשר למנוע את ההרג הנורא שמתרחש בגדה המערבית? כל שצריך זה לתת פקודה ולדאוג שתממש. לא להנחות ולא לבקש, לא להורות ולא להציע. בלי 'אם', 'למה' ו'מדוע'. כן, לתת פקודה, וללכת לאחור בזמן, מההרוג הראשון ועד האחרון. כן, להעמיד לדין את כל מי שביצע, את כל מי שסייע, וכל מי שלא שמר על הפקודה הקיימת. עיוור לא יכול להוות איום, וגם לא ילד, אישה מיניקה, או גבר שמחפה על ילדיו או על העדר שלו, במיוחד, גם כאשר הוא נוהג במכונית. קבוצת הערלים חייבת לעמוד לדין, וכמה שיותר מהר. כל יום שבו הם חופשיים, מאפשר להם להכפיל ולשלש את מעשיהם הנוראים והנבזים. וכך. מסתבר שבישראל אין דין ואין דיין. אולי זה פשוט עוד חלק בהרס מדעת של מערכת המשפט? ואם יש מי שחושב שמדובר בגזירת גורל, בטעות מבצעית, ב"מורכבות של שטח" או בנסיבות שאין עליהן שליטה, אז כדאי לומר את הדברים בפשטות: אין כאן כאוס. יש כאן רק 'היעדר החלטה'. מדינה שמסוגלת להפעיל כוח מדויק במרחק אלפי קילומטרים, לא יכולה לטעון לחוסר אונים במרחק של כמה עשרות בודדות של קילומטרים מביתה. מערכת שיודעת לאסוף מודיעין ברזולוציה של אדם או איבר בודד, לא יכולה לטעון שהיא "לא ידעה". ומפקדים שמבינים היטב מהי שרשרת פיקוד, אינם יכולים להסתתר מאחורי ניסוחים עמומים של "הנחיות" או "רוח המפקד". כי בסופו של דבר, האחריות אינה טכנית. היא מוסרית, וגם פיקודית. פקודה ברורה אינה רק אמצעי מבצעי, היא קו גבול. היא קובעת מה מותר ומה אסור, מהו כוח לגיטימי ומהו כוח עברייני. וכאשר הקו הזה אינו נאכף, הוא נמחק. לא באירוע אחד, אלא בהצטברות. כל מקרה שלא נחקר, כל מעשה שלא נבלם, כל עיכוב בהחלטה, הופך לאישור שבשתיקה. וכאן בדיוק הסכנה האמיתית. לא רק באובדן חיים, אלא באובדן היכולת להבחין בין כוח לבין הפקרות. מדינה שאינה מגינה על חפים מפשע בשטחים שבשליטתה, פוגעת לא רק בהם, אלא גם בעצמה. היא שוחקת את יסודות החוק, מערערת את אמון הציבור, ומייצרת מציאות שבה הגבול בין מותר לאסור תלוי לא בחוק, אלא בזהות האדם שמולך. ואולי השאלה הקשה ביותר אינה מדוע זה קורה, אלא מדוע זה נמשך. כמה עוד אירועים נדרשים כדי שמישהו יאמר בפשטות: עד כאן! לא עוד! כי בסופו של דבר, זה לא עניין של יכולת. זה עניין של רצון. הרמטכ"ל אמר, אך מי שמע, ומי יבצע?