הקופאית - אני צריכה פיפי המנהל - אז תצטרכי הקופאית - מה תצטרכי? המנהל - מה שאת שומעת הקופאית - אבל תכף יוצא לי המנהל - אז שייצא ישראל 2026. רשת שיווק שמפרסמת מדי יום מבצעים, מנסה לפתות לקוחות פוטנציאליים ולשמר לקוחות "שבויים". לרגע חשבתי שנקלעתי לשיח המתנהל בעיצומם של ימי הביניים, אבל חיש-דק התעשתתי ואמרתי לעצמי: ימי הביניים? אפילו אז אנשים לא נדרשו לאישורים לצורך כל כך טבעי, כל כך מובן מאליו. אלא לא ימי הביניים בישראל. אלה ימים חשוכים. שיח הפיפי, אשר הייתי עד שמיעה לו (גילוי נאות: לא בעיר הסמוכה למקום מגוריי) שב ועולה באוזני רוחי מדי פעם, כאשר אני רואה מולי קופאיות שחוקות, מפהקות, מתות לצאת להפסקה, אבל גם לכך הן זקוקות לאישור. אם יש מי מהילדות והילדים שרוצים להיות קופאים וקופאיות כשיהיו גדולים, אני מציע להם להביא מהבית ערכת-התפנות סמויה, כדי לא להיתפס עם התחתונים, שלא לומר במערומיהם, באמצע משמרת שלעולם לא נגמרת, גם כשהיא מסתיימת, לכאורה, בשעה ייעודה. את העלבון ואת ההשפלה נושאת עימה הקופאית (שפחה נרצעת) - כצפוי וכמשוער - עד עצם היום הזה. וגם מחר. מתי איבדנו צלם אנוש? מתי חדלנו להיות בני אדם? האם עבודת הקופאית חשובה ונדרשת, מועדפת או לא, ככל שהיא, עד כדי כך בלתי ניתנת לעצירה קצרצרה, שלא ניתן לאפשר לה שתי דקות כדי להתפנות? האם מי מאיתנו (לבד מקופאית זו ומן הסתם היא אינה יחידה) יכול לדמות עצמו בסיטואציה, שבה הוא מרגיש שהשלפוחית תכף מתפוצצת ותכף הוא יעשה במכנסיים ואדם כל שהוא אוסר עליו להתפנות? מראה פניה של אותה קופאית, לאחר שסורבה לצאת להתפנות, מהדהד בעיני רוחי עד עצם השורה הזאת. שילוב של זעם, חוסר אונים, עלבון, השפלה. וכבר שאל המשורר "לאן נוליך את החרפה"? אין לי תשובה, ספק אם יש למי מאיתנו תשובה, כי מלאה הארץ חרפה (הבושה הלכה לאיבוד) ואין מקום שאין בו חרפה.