יותר ויותר אנשים אומרים לי, כי הם ממעטים לצפות בטלוויזיה. פותחים וסוגרים. איבדו אמון במלל הבלתי פוסק, שאינו תורם דבר. אותם פנים, אותם פרשנים, אותם דברנים. גם הזיפזוף בין הערוצים אינו משנה את התחושה. לכל ערוץ צוות ה"פרשנים" שלו. הללו צריכים למלא דקות ארוכות של משאב הזמן העודף. מדבררים עצמם לדעת. יותר מלל-סרק, פחות חדשות-אמת. עוד מסתבר שהבינה המלאכותית, המשתלטת על חיינו, חדרה לאולפנים, מפילה בפח את טובי הכתבים, מה שתורם להגברת תחושת אי-האמון. תופעה מסוכנת שתלך ותגבר, עלולה לשנות סדרי עולם וטלוויזיה. בקרוב לא נדע מה אמת, מה כזב בסרטון כזה או אחר, אלא אם כן הכתב שהופל בפח ה-AI יתפוס את שגגתו ויתנצל. אבל כמה אפשר? מרכז הכובד התקשורתי עובר לרשתות החברתיות באינטרנט, לקבוצות הוואטסאפ, ליודעי דבר, כביכול, שאינם בהכרח עיתונאים מקצועיים. דומני כי איני צריך לספר כי חלק מהכותבים ממש עילגים. אין יד של עורך לשוני בטרם ילחצו על ה-Enter. ויש המקצינים בתגובות בעיקר משום שאינם מחויבים לחתום בשמם האמיתי. מצד אחר, מספרים לי כי בטלגרם, למשל, נשמעת האתראה אף דקה לפני זו שמגיעה לטלפונים מפיקוד העורף. ממש סקופ! בעוונותי אני פעיל בפייסבוק ובו בלבד. אומרים שזו פלטפורמה מיושנת, למבוגרים בעיקר. באופן אישי אני באמת מוכיח זאת ממרום שנותיי. כותב וקורא בפלטפורמה ותיקה זו. יוזם ומגיב בכמה שורות על כל עניין שנראה לי ראוי להגבה, מעלה צילומים, וכמובן זוכה לתגובות אוהדות או נזעמות - הכל לפי הנושא. יש קבוצות וואטסאפ שאני חבר בהן, ורוב חבריהן נימנים על האופוזיציה לממשלה, אנשי שמאל. בשיח שמתנהל בהן, אני מוצא עצמי במיעוט. באחת הקבוצות הללו נכתב עלי בחריפות, כי "על שיח הקבוצה השתלט אורח חדש ושיחק אותה נרדף והחל להטיף לה ברוח אדונו הפוליטי. הוא מגבש לה צביון משוכתב"... החרו-החזיקו אחריו עוד כמה מחברי הקבוצה, עד שקם אחד מהם והגיב בצער "על הדברים הבולטים שנכתבו נגד חברנו היקר, אשר משמיע את דעתו ביושר ובכבוד, גם אם יש מי שאינו מסכים עם דבריו. לא ראוי להגיב כמו שכמה מחברינו מגיבים"... והנה, כאיש ימין וכתומך הממשלה (עם לא מעט ביקורת), הפתעתי את חבריי הווירטואלים (רובם אינם חברים בפועל), לרוב שותפי דעה, בפוסט הבא: "אי אפשר שלא להזדעזע מהרג זוג הורים ושניים מילדיהם, ערבים פלשתינים, בידי לוחמים מסתערבים ישראלים. מכונית המשפחה איצה לעבר הכוחות - טענו בצה"ל ובמשטרה. איני יודע מה היה שם באמת, אבל בוודאי זו אינה סיבה מספקת לפתוח מיד באש קטלנית. האם היד קלה מדי על ההדק? דרושה חקירה רצינית של הטרגדיה, אבל הנזק התדמיתי כבר נגרם. לא זו הדרך לפעול בקרב אוכלוסייה שתחת שליטתנו. הייתי רוצה לשמוע התנצלות אמיתית משר הביטחון". כך כתבתי בדף הפייסבוק לפני שבוע ועוררתי על עצמי גל תגובות קשות מצד אנשי ימין. להיות איש ימין מזוהה אין פירושו להצדיק כל מהלך של ממשלת הימין, או להימנע מכל ביקורת כלפי תיפקודה. אותם מגיבים שיצאו בחרי-אף נגד הפוסט הזה (לא אצטט את דברי הגידופים, הסילופים, נעדרי הרגש, שהוטחו בי), הם אלה שהיללו מאמר שפירסמתי בעיתון זה והועלה גם בדף הפייסבוק שלי - על מנהיגותו הייחודית של בנימין נתניהו. ולהפך: אותם אלה שגידפו אותי על תמיכתי בנתניהו ("הפוליטרוק האחרון, כמוהו היו מרידור, אולמרט, בני בגין, לבנת, ריבלין, כולם התפקחו"), שיבחו את הפוסט. היד קלה על המקלדת, הפלטפורמה זמינה בקלות, והכל מפוזיציה מקובעת, בלי מחשבה יתרה, בלי פתיחות, גם מתוך סילוף כוונת הכותב. בקיצור, תעשיית הדיכדוך ומכונות הרעל פועלות משני הכיוונים, ולא רק בתקשורת הממוסדת והמצולמת, או בכנסת ישראל. הרשתות החברתיות הפרוצות לחלוטין, ומאפשרות לכל דיכפין להפיץ ברבים את "הגותו" הרגעית, רק מוסיפות שמן על מדורתה של תעשיה זו, מעכירה את מצב הרוח הלאומי. סכנתה נעוצה ביתרונה: היא זמינה, תפוצתה מיידית, קלה לפעולה, בלי לעשות חשבון לאיש, לרוב על-מנת לקבל תשואות (לייקים) מהשותפים לדעה הפוליטית. ואחרי כל זה לא נותר לנו אלא לשאול, איך בכל זאת ישראל, הנמצאת במלחמה ממושכת עם אירן וחיזבאללה, השסועה חברתית והקרועה מבפנים, שסופרת יום יום את חלליה וצופה בנזקיה, שאזרחיה אינם מפסיקים לקטר - נמצאת במקום השמיני במדד האושר העולמי, אפילו לפני שוויץ וארה"ב?