היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על קטע קצרצר מאת קפקא, שמייתר את הצורך להבחין בין שירה לבין פרוזה. את ההרהור והשיר, ואת 980 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. פרנץ קפקא (1883-1924), ששמו העברי היה חנוך העניך, נולד בפראג למשפחה יהודית דוברת גרמנית. לאחר שקיבל את תואר הדוקטור במשפטים עבד כפקיד משפטי בבית המשפט, לאחר מכן בחברת הביטוח ג'נרלי, ולבסוף בחברה הממשלתית לביטוח תאונות, שם פיתח את קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים. אביו של קפקא היה בעל מאפיינים של אישיות פסיכופתית (נוקשה, סמכותני, שתלטני וחסר-אמפתיה), ועורר בבנו חרדה שהשפיעה על חייו ועל כתיבתו (אפשר לקרוא על כך בספרו 'מכתבים לאבא'). הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה-העשרים, אך רק מעטים מסיפוריו הקצרים פורסמו בימי חייו, והרומנים שלו פורסמו לאחר מותו. בין אלפי הספרים הממלאים את המדפים בביתי אני מוצא לעתים גם דפי-עיתון ששמרתי, ובהם, למשל, סיפורים של עגנון שפורסמו לאחר מותו. כך מצאתי, ב'תרבות וספרות', המוסף הספרותי של הארץ, בתאריך 4.4.1991, תרגום חדש מאת אילנה המרמן של 'שמונה סיפורים קצרים' מתוך ספרו של קפקא, 'רופא כפרי'. בסוגרים נכתב: סיפורו של קפקא "הטיול הפתאומי" בתרגום דן מירון, מתוך הספר 'פרנץ קפקא, סיפורים ופרקי התבוננות' שיצא בהוצאת שוקן, 1970. באותו גיליון של המוסף הספרותי של 'הארץ', השייך למשפחת שוקן, שמחתי למצוא מהומה ספרותית קטנה, שקשה למצוא בימינו. ליד התרגום החדש הופיעה מסגרת, ובה פורסמה תגובתה של רחלי אידלמן (שוקן) שהייתה המנהלת והעורכת של הוצאת 'שוקן': איפה דן "יופע נא מיד". אילנה המרמן היא מתרגמת ותיקה ומצויה בעולם הספרות והמו"לות ואם אומנם תרגום חדש של פרנץ קפקא כה בוער בעצמותיה ובהתעניינותה בספרות, מדוע לא באה והציעה להוצאתנו להוציא לאור תרגום חדש פרי עטה? אני בטוחה שבמקרה כזה שום "שומר סף לפני החוק" לא היה עומד בפניה כפי שלא עמד בפני אברהם כרמל שבא אלינו בהצעה דומה. העברית היא שפה חיה ומתפתחת ויש להניח שהמתרגמים שתרגומם יצא לאור בשנת 1964 תירגמו בשפה שהייתה נהוגה אז. תרגומו של ישורות קשת נעשה בשנות החמישים והוא לצערי כבר אינו יכול להגן על שיקוליו מאז. אך באשר להבדל בין תרגומה של אילנה המרמן לבין תרגומו של מירון, איפה דן "יופע נא מיד". פרנץ קפקא לא היה משורר. הוא היה סופר מהפכני שיצר ז'אנר ספרותי חדש שמעורר בקורא מבוכה, יאוש ותהייה, למרות שכתיבתו מהולה בהומור מיוחד. אפשר למצוא בכתיבתו של קפקא את החרדה האקזיסטנציאלית, ובו-בזמן גם לגלות בה הדהודים של רעיונות פסיכואנליטיים. זו כתיבה מבלבלת, משום שיש בה סתירות פנימיות הדורשות מן הקורא לעצור ולפענח את הטקסט. סיפוריו של קפקא אינם נהירים, וכל אחד מהם הוא מעין קוד שעל הקורא לפענח, כדי למצוא בו את פשר טבע האדם, וגם את פשר חייו שלו. המבנה האניגמטי של סיפורי קפקא, הדורש מכל קורא לפענח אותם בדרכו, הוא, בעיני, המאפיין הבסיסי של השירה. כל שיר הוא קוד, שהקורא מפענח באופן סובייקטיבי, ומעשיר כך את הבנתו ואת תהליכי החשיבה שלו. לפיכך, קל לי לקרוא את הקטע הקצר הזה מאת קפקא כשיר, ואולי אפילו כשיר ארס-פואטי, שיש בו הצהרה על מהותה של השירה וגם על אופן החשיבה של קפקא. אפשר, כמובן, לקרוא את הטקסט הזה כפסקה פרוזאית: כִּי אֲנַחְנוּ כְּמוֹ גִּזְעֵי עֵצִים בַּשֶּׁלֶג. לְמַרְאִית-עַיִן הֵם פָּשׁוּט מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וּבִדְחִיפָה קַלָּה אֶפְשָׁר בְּוַדַּאי לְהָזִיז אוֹתָם. לֹא, אִי אֶפְשָׁר, כִּי הֵם מְחֻבָּרִים חָזָק לָאֲדָמָה, אֲבָל רְאֵה, גַּם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן. אפשר גם לחלק את הטקסט לשורות קצרות, כפי שמשוררים נוהגים לעשות, כדי להבחין בצורתו של השיר וביחסים בין חלקיו השונים: כִּי אֲנַחְנוּ כְּמוֹ גִּזְעֵי עֵצִים בַּשֶּׁלֶג. לְמַרְאִית-עַיִן הֵם פָּשׁוּט מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וּבִדְחִיפָה קַלָּה אֶפְשָׁר בְּוַדַּאי לְהָזִיז אוֹתָם. לֹא, אִי אֶפְשָׁר, כִּי הֵם מְחֻבָּרִים חָזָק לָאֲדָמָה, אֲבָל רְאֵה, גַּם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן השיר, כמו שירים רבים, נפתח בדימוי: "כִּי אֲנַחְנוּ כְּמוֹ גִּזְעֵי עֵצִים בַּשֶּׁלֶג". אבל קפקא, כדרכו, מטשטש את הדימוי ואת המסר, כשהוא מקדים לו "כִּי", כדי להציג את הדימוי כתשובה לשאלה שהוא מסתיר מאיתנו. האם זו שאלה קיומית בדבר טבע האדם, או שאלה הנוגעת למזג האוויר או למקום מגורינו. השאלה הזו, הקודמת לדימוי, מרחפת בתודעתנו עוד בטרם ניסינו לפענח את הקוד של קפקא. נותרנו עם תמונה של "גִּזְעֵי עֵצִים בַּשֶּׁלֶג". קפקא יכול היה להמשיך ולתאר אותם, כש"פָּשׁוּט מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ, וּבִדְחִיפָה קַלָּה אֶפְשָׁר בְּוַדַּאי לְהָזִיז אוֹתָם". אבל גם התיאור אינו פטור מערעור ומבלבול, וקפקא מקדים שוב, ומטיל ספק במה שאנחנו רואים: "לְמַרְאִית-עַיִן הֵם פָּשׁוּט מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וּבִדְחִיפָה קַלָּה אֶפְשָׁר בְּוַדַּאי לְהָזִיז אוֹתָם". ושוב הוא מטיל ספק גם במה שזה עתה הטיל בו ספק: "לֹא, אִי אֶפְשָׁר, כִּי הֵם מְחֻבָּרִים חָזָק לָאֲדָמָה". האמנם? לא. קפקא לא יאפשר לנו להיאחז באמת כלשהי, והוא מטיל ספק בעצם ההתבוננות שלנו, בתמונה כולה: "אֲבָל רְאֵה, גַּם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן". הטקסט הקצר הזה הוא ביטוי מזוקק של מהות השירה, משום שהוא עוסק בדימוי, שמעצם טיבו הוא רק מתווך של התודעה האנושית, ומשום שהוא מערער את היכולת שלנו להבין אותו כפשוטו, וכופה עלינו לפענח את הקוד הטמון בו. התמונה פשוטה, והיא ממסגרת "גִּזְעֵי עֵצִים בַּשֶּׁלֶג". אין בה דבר נוסף שניתן להתבונן בו, והטקטסט כולו הוא שעשוע אכזרי בתודעת הקורא, והטלת ספק בכל פירוש שינסה להעניק לתמונת "גִּזְעֵי הָעֵצִים בַּשֶּׁלֶג". כלומר, קפקא כופה עלינו להניח שגזעי העצים, המייצגים מציאות כלשהי, הם משהו שלעולם לא נצליח לעמוד על טיבו, ותמיד נמשיך לתהות אם ניתן להזיז אותם ממקומם, אם הם מחוברים לאדמה או אם יש להם מאפיינים ואיכויות נוספות. כל תצפית שלנו, טוען קפקא, נתונה בספק. רק עכשיו, כשהמילים של קפקא הפכו לקוד בלתי-מובן, יכול הקורא לפרק את הקוד לגורמיו, להרכיב אותם מחדש ולהעניק להם משמעות אישית, סובייקטיבית, באמצעות שימוש במוחו. הקורא הישראלי יתקשה לדמיין את עצמו כעץ בשלג, ויחווה את הדימוי כמאיים או כלקוח מספרות רחוקה, בשעה ששכני בכפר הבולגרי יפרשו את הדימוי הזה כתיאור בנאלי של חייהם. אם ילדי יקראו את הדימוי הזה הם יזכרו איך היו יוצאים אל האסם, להביא עצים לקמין, כשהם מבוססים בשלג, פעמיים או שלוש ביום.