הבוקר, בפעם השנייה בחיי, שמעתי את ה"בום" הנורא שאיש אינו מייחל לשמוע, או יותר נכון, לחוות. הטיל הבוקר נפל כ-400 מטר מביתי, וכ-50 מטר מביתה של בתי.
הפעם הראשונה שבה נחשפתי לעוצמת קולו של חומר הנפץ ה'תיקני' הייתה במלחמת יום הכיפורים. אז שירתתי במילואים כחובש, והחטיבה שבה הוצבתי "ישבה" מעבר לתעלת סואץ, בקרבת ה'אוהל' שבו נחתם הסכם הפסקת האש עם המצרים, בק"מ ה-101. החיילים הסעודים שישבו מנגד לא הסכימו לקבל את הפסקת האש, והמשיכו לירות פגזי תותחים אחת לכמה שעות יום ולילה. פעם אחת נפל פגז והתפוצץ בקרבת האוהל שבו הייתה ה"מרפאה". לא היו נפגעים ולא נגרם נזק, אבל את עוצמת השריקה וה"בום" שבא בעקבותיה לא אשכח לעולם.
כך חלפו להם 52 שנים, והבוקר, ה"בום" שנשמע כדקה וחצי לאחר האזעקה, היה חזק ומהדהד עד כדי כך שהיה ברור שהוא נחת בקרבת מקום מגוריי. מייד התקשרתי לבתי. קולות הבכי שלה, וברקע צפירות האמבולנסים והמשטרה, הבהירו לי שהיא נמצאת בלב התופת. ליתר דיוק, כ-50 מטר ממקום הפגיעה, ושדירתה ניזוקה מהדף הפיצוץ.
כשהגעתי לדירתה, וראיתי את מה שראיתי ברחוב, עילאי, שרק חצה את מחצית השנה לחייו, היה בזרועותיה. ליאו בן ה-11 ונעמי בת ה-9 ניסו להרגיע את כל מי שנאספו בדירה. נעמי הגדילה ראש והכינה קפה למי שרצה, מהמכונה החדשה שרק נרכשה, וליאו הסתובב בין החדרים והרגיע את הסובבים, שצפו בנזקים שנגרמו לדירה, שרק לאחרונה סיימה את התמ"א שלה. "למה אנחנו צריכים את זה"? שאלו הנוכחים איש את רעהו.
לאחר שהרוחות נרגעו מעט, חזרנו לשגרה. לא לשגרה שאנחנו רוצים, אלא לשגרת המלחמה. ולתובנה שאין דבר גרוע ממנה. מדינת ישראל לא תוכל לשרוד בצורה הנוכחית. לא משום שאין לה כוח צבאי, אלא משום ששום עם אינו יכול לחיות לאורך זמן תחת חרדה מתמשכת ומלחמות חסרות טעם. אזעקות, ריצה למרחבים מוגנים, ילדים שלומדים לזהות סוגי פיצוצים עוד לפני שסיימו ללמוד את לוח הכפל. מדינה אינה יכולה להתקיים באמת כאשר אזרחיה נמדדים לפי מהירות התגובה שלהם לממ"ד, ולא לפי איכות חייהם.
כי זו אינה שגרה. זו הסתגלות ל'בלתי נסבל'. זהו סוג של קהות חושים שמתחזה לחוסן.
הנורא מכל אינו רק עוצמת ה"בום", אלא מה שבא אחריו. אנחנו כבר יודעים מה לעשות. למי להתקשר. איך לשאול. איך לזהות לפי טון הקול אם מדובר בבהלה או באסון. כמה מהר אפשר לחזור הביתה. כמה נזק נגרם. האם הילדים נרגעו. האם אפשר כבר להכין קפה.
במדינה נורמלית, ילדה בת תשע לא אמורה לדעת להכין קפה לנפגעי הדף. ילד בן שתים עשרה לא אמור להרגיע מבוגרים. תינוק בן חצי שנה לא אמור להיות חלק מסצינה של פיצוץ, זכוכיות, בכי והמולה.
ובתוך האבסורד הזה, הילדים הופכים למבוגרים. לא משום שהם רוצים, אלא משום שאין להם ברירה. ואז חוזרת השאלה. למה אנחנו צריכים את זה? לא רק למה זה קרה הבוקר, אלא למה זה נמשך. למה החיים כאן הפכו למסלול של איום מתמיד. למה אזרחים צריכים לשלם בגופם, בנפשם, בילדיהם ובבתיהם את המחיר של מציאות שאין לה סוף נראה לעין.
מדינה יכולה לנצח בקרב. היא יכולה להרתיע, להגיב, לפגוע. אבל היא אינה יכולה לנצח באמת אם אזרחיה נשחקים. אם הילדים גדלים אל תוך חרדה כמצב יסוד. אם אדם, חמישים ושתיים שנים אחרי מלחמה, שומע שוב את אותו "בום" ומבין שבעצם שום דבר יסודי לא השתנה.
זהו אולי קו השבר האמיתי. לא רק האיום מבחוץ, אלא ההתרגלות מבפנים. ההסכמה השקטה שכך נראים החיים. אבל אסור להתרגל. אסור לקבל זאת כגורל. כי ברגע שבו הבלתי נסבל הופך לנסבל, אנחנו מאבדים לא רק את הביטחון שלנו, אלא גם את קנה המידה האנושי שלנו. הבוקר הזה הזכיר לי עד כמה דק הגבול בין שגרה לתופת. אבל הוא גם הזכיר לי דבר פשוט יותר ועמוק יותר. אדם אינו אמור רק לשרוד. הוא אמור לחיות, לחיות בכף.
ולסיום, מלחמה אינה פתרון, כי גם כאשר היא מסתיימת, היא משאירה אחריה את אותו פחד, את אותם ילדים מבוהלים, ואת אותם "בומים" שממשיכים להדהד בזיכרון שנים ארוכות. המלחמה האחרונה היא פרי של כישלון מתמשך, ואת ה"בום" שלה שומעים בסופו של דבר בבתים של כולנו. ובעודי שולח את הטקסט, נורים טילים לאזור הדרום. זה חייב להיפסק וכמה שיותר מהר.