הנשיא יצחק הרצוג עומד לכאורה בפני החלטה שתגדיר את כהונתו המיידית ואת שמו בדפי ההיסטוריה: מונחת על שולחנו בקשת חנינה של בנימין נתניהו שהוגשה בשמו על-ידי שר בממשלתו, ופנייה חריגה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שנוסחה מספר פעמים בלשון בוטה ומעליבה מאוד כלפי הרצוג האיש. העובדה שנתניהו לא הודה בעבירות בהן הואשם, תנאי לבקשת חנינה, ולא ביקש מידידו מעבר לים לא להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל לאחר שהביא לידיעתו כי מדובר בעצם בהצגת באגס באני המובנת לו יותר, השחיר בלי לתת על כך את הדעת את פניה של מדינת ישראל אותה הוא מוביל שנות דור. הרצוג ודאי יודע כי כל החלטה שלו תתקבל בציבור גם בברכות וגם בביקורת ומחאה. עובדה זו לכשעצמה לא אמורה להוות שיקול כי יש לו חובה ברורה מה לעשות: לפעול לפי הדין והתקדימים המשפטיים בישראל ולהיצמד למבחן בוזגלו שאין מיוחסים בדין הישראלי. שתי התובנות הללו הן הבסיס הרעיוני המחייב להחלטה. כל עניין אחר יהווה בגדר תוספת חדשה. עד כאן הממד המשפטי. יש ממד נוסף הנוגע לדמותו של יצחק הרצוג כפי שמצטיירת בציבור ועתה נודעת לה חשיבות יתרה - מה יחליט וכיצד הוא יצטייר בעיני אזרחי ישראל ובעיני העולם הצופה בו: האם יהיה נשיא פשרני הפוסח על שתי הסעיפים כפי שרבים מעריכים אותו היום או מי שיעומד על כך שייקוב הדין את ההר ו"ימציא את עצמו מחדש". מותר להניח כי אלה מהווים מרכיבים חשובים בתהליך גיבוש החלטתו.

שתי דוגמאות מעבר לים

לפני שנה הועמד ז'איר בולסונרו, נשיא ברזיל לשעבר, לדין כי חתר נגד תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בהן נוצח. בית משפט פדרלי לענייני בחירות בברזיל קבע ב-2023 כי בולסונרו יורחק מהפוליטיקה עד ל-2030 כי הטיל ספק באמינות מכונות ההצבעה לנשיאות. כעבור שנתיים הוא הועמד לדין על תכנון הפיכה, ניסיון לבטל את הדמוקרטיה, ואף חברות בארגון פשיעה, פגיעה ברכוש ממשלתי ונכסי תרבות. טראמפ, ידידו הקרוב, התגייס לטובתו במהלך משפטו כשהוא טוען לצייד מכשפות (מונח שעשה בו שימוש תכוף כאשר הוא עצמו עמד לדין במספר תיקים) ודרש, לא פחות, לשחררו תוך איומים להטיל על ברזיל תעריפי מכס גבוהים. בית המשפט העליון דן את בולסונרו ל-27 שנות מאסר וטראמפ הגיב בהטלת מכס גבוה של 50% על יבוא מוצרים מרכזיים כמו קפה ובשר בקר. כמו-כן הוטל עונש אישי על נשיא בית המשפט העליון של ברזיל בשלילת הוויזות לארה"ב. ממשלתו הפרוגרסיבית של הנשיא לואיס אינציו לולה דה סילבה לא נעתרה ללחציו ואיומיו של טראמפ בהכריזה כי ברזיל היא מדינה ריבונית ולא תסכים לפטרונות או התערבות מכל מעצמה חיצונית. לולה גם נקט צעד סמלי כשהורה לנציגיו "להחזיר לשולח" כל פנייה בכתב מהבית הלבן בנוגע למערכת המשפטית הברזילאית. בעקבות הטלת המכסים לולה החליט להדק עוד יותר את הקשרים עם סין אותם פיתח מאז חזרתו לשלטון. האירוע השני התרחש לפני 75 שנים, באפריל 1951, כאשר נשיא ארה"ב הארי טרומן החליט לפטר את גנרל דגלס מקארתור מפיקוד על הצבא במלחמת קוריאה. מקארתור היה מפקד עטור תהילה משנות פיקודו בחזית במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה, ועתה המליץ לשקול להסלים את המלחמה גם אם זה יהיה כרוך בשימוש אפשרי בנשק גרעיני, לאחר שבניגוד להערכותיו סין הצטרפה למלחמה ודחקה את הצבא האמריקני חזרה לקוריאה הדרומית מהצפון. טרומן סירב בתוקף לקבל את ההמלצה כי חשש מהסלמה רבתי של המלחמה עד כדי מלחמת עולם. מקארתור שב הביתה והתקבל כגיבור לאומי. מצעדים נערכו לכבודו והוא הוזמן לשאת דברים בפני הקונגרס שם טבע את המשפט המפורסם כי "חיילים זקנים לעולם לא מתים, הם רק נמוגים." הציבור האמריקני נחלק באופן ברור: תומכי מקארתור טענו שטרומן הוא חלש מול הקומוניסטים, בסקרים זוכה בשיעורי תמיכה נמוכים מאוד ונהג בצורה לא מכובדת בגיבור הלאומי. לעומתם, תומכי טרומן הדגישו כי מקארתור איש הצבא חתר נגד סמכותו החוקתית של המפקד העליון, הנשיא, שגם מייצג את הסמכות האזרחית על הצבא. אלא שכעבור מספר חודשים, במהלכם נערכו גם שימועים בוועדות הסנאט, מקארתור אומנם נותר אישיות נערצת אבל דעת הקהל החלה להשתכנע בצדקתו של טרומן שהפעיל שיקולי דעת ופעל בהתאם לסמכויותיו בחוקה. המקרה של לולה דה סילבה חופף כמעט לגמרי את הנסיבות בהן מצוי הרצוג, מלבד העובדה שלולה לא התכופף מול לחציו של טראמפ שאיים בסנקציות, מה שלא רלוונטי במקרה שלנו. הפופולריות של הארי טרומן הייתה נמוכה עוד לפני פיטורי מקארתור וגלשה מטה אחרי כן. אבל הוא לא חיפש למצוא חן אלא ידע לקבל גם החלטות קשות ואלו היו שזורות לאורך כל שנותיו בבית הלבן. על שולחנו בחדר הסגלגל נמצא שלט עם הכיתוב "האחריות נעצרת כאן" כלומר, אני האחראי העליון. אם חיים הרצוג יכיר בערכם הנורמטיבי של החלטות שני הנשיאים וינהג לאורם, הוא יוכיח שמוסד הנשיאות הישראלי הוא לא רק סמל כפי שעוצב מבראשית אלא מוסד בו מתקבלות גם החלטות שערכן ייזכר לעתיד.