ההגדה של פסח אמורה לשזור מדי שנה עוד חוט שני ברקמת מסורת הדורות היפה. יש איזו הסכמה בשתיקה לפיה אנחנו משתדלים להעמיד פנים כי אנחנו מקשיבים לקריאתם של הקוראים לפי תור או כמתנדבים בדפי הגדה. רובנו ככולנו לא מבינים בה דבר וחצי דבר, אף שקראנו ואף קראנו את הדברים עשרות פעמים, עשרות שנים, מאז ילדותנו. הטקסט נשמע ארכאי, לא שייך לכלום.
השנה, סדר הפסח ייערך, אם וכאשר ואם בכלל, במתכונת שונה, מצומצמת. טבע הנסיבות והדברים, אתם יודעים. על המעמד (החגיגי?) יעיב הריכוז המופר, הקשב המפוזר, החשש מפני הישמע אתרעה ואחריה, אולי, אף אזעקה, מה שיחסל בהכרח את הסדר.
אולי, מבעוד מועד, עם כל הכבוד למסורת (יש כבוד, יש מסורת ויש מסורת של כבוד למסורת) יותר ויורשה למשפחות להסכים, בינן לבין עצמן, לקצר עד מאוד את משך הקריאה בהגדה ואולי אף לוותר על קריאתה באופן גורף? ההגדות יונחו על השולחן. ניתן יהיה לדפדף בהן, להיזכר, לחייך, לעלעל, למלמל. קריאה אישית, חרישית. משוחררים מעול ומנטל המחויבות, אנשים לא ירגישו מחויבים לקרוא כל מילה.
ההצעה הזו נכתבת על דעתי בלבד, היא אינה מחייבת איש מלבדי. היא בחזקת "הצעת הגשה". תרצו, תאמצו. לא תרצו - סבבה. מי שמתאים להם מוזמנים, כמובן, להמשיך לקיים טקס סדר פסח כהלכתו. אבל מי שזה פחות מתאים להם, אולי הכשר לקיצור משמעותי של הקריאה ואף קבלת פטור ממנה יקלו על מי שלא נכון להם לעשות זאת בלי להרגיש כמי שאינם מכבדים את המסורת.
אולי זה תקדימי. אולי מהפכני במידה מסוימת. אבל אני מעז להניח ולשער שהתחושה שלי, המובעת כאן, לפיה השנה יתקשו רבים לקרוא את ההגדה מתחילתה עד סופה, בלי לדלג אף על עמוד אחד. הציפייה לעשות זאת נתפסת השנה, בעיצומה של מלחמה, כמופרכת.