בימים האחרונים הולכת ומעמיקה הלחימה בלבנון. עבור מאות אלפי לוחמי מילואים המשמעות אינה רק צו 8 נוסף, אלא גם חשיפה חוזרת ומצטברת למראות הקשים של המלחמה. סבל, אובדן וחורבן הם חלק בלתי נפרד משדה הקרב. לצד ההיערכות הצבאית בחזית הצפונית מתנהלת במקביל גם מערכה אחרת, פחות נראית לעין: ההתמודדות הנפשית של הלוחמים.
אמנם מערכת הביטחון ומערכת הבריאות השקיעו בשנים האחרונות משאבים רבים בפיתוח מענים בתחום בריאות הנפש: הוקמו מסגרות טיפול חדשות, הורחבו שירותי התמיכה והוגבר המאמץ לזהות מצוקה נפשית בשלב מוקדם. זאת, במטרה להנגיש את הסיוע ללוחמים וליצור מעטפת טיפולית רחבה ככל האפשר. אך למרות זאת, שיעור משמעותי מהלוחמים אינו פונה לקבלת סיוע גם כאשר הם מתמודדים עם מצוקה נפשית ממשית.
היקף שירות המילואים חריג בגודלו. מנתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי לשנת 2026 עולה כי כ-250,000 גברים גויסו למילואים מאז תחילת המלחמה. רבים מהם נקראו לשירות ממושך של חודשים ארוכים, חלקם חזרו למספר סבבי מילואים בזה אחר זה. לצד ההיעדרות הממושכת מהבית מתווספת לא פעם גם אי-ודאות כלכלית.
מציאות זו יוצרת עומס מתמשך על הלוחמים ועל משפחותיהם, אשר בנוסף מתמודדים עם תחושות קשות של בדידות, ניכור וחוסר הבנה של הסביבה לעומק החוויות שעברו. מדוח עמותת ער"ן בשנת 2025 עולה כי מתוך כ-90,000 פניות של חיילים, 35.7% עסקו בתחושות בדידות, 23.8% עסקו בכאב נפשי חריף. לוחמים רבים מתארים תחושה שהקרב הסתיים, אך המלחמה האישית שלהם ממשיכה.
הבעיה הקשה היא שעל אף תוכניות הטיפול שמפעילים צה"ל והמערכת האזרחית, שיעור המיצוי שלהן נמוך. אחד החסמים המרכזיים לפנייה לעזרה נובע ממחסום פנימי - התרבות הצבאית והחברתית בישראל מעצבת לא פעם אידיאל של לוחם חזק השולט בעצמו. אידיאל זה מקשה על חלק מהגברים להכיר בפגיעותם ולבקש סיוע נפשי. כאשר תפיסות של כוח ושליטה הופכות לנורמה, מצוקה נפשית עלולה להתפרש כחולשה, למרות שבפועל מדובר בתגובה אנושית טבעית למציאות קיצונית.
קושי זה מתעצם כאשר הלוחמים חשים שהסביבה שלהם אינה מכירה מקרוב את חוויות שדה הקרב. תחושת הניכור הזו אינה משקפת את המציאות המקצועית של המטפלים, שכן רבים מהם מנוסים ומיומנים בטיפול בטראומה. אך עצם התחושה כי החוויה אינה מובנת עד הסוף עלולה להרתיע חלק מהלוחמים מפנייה לטיפול והתוצאה הכואבת היא החרפת תחושת הבדידות.
בתוך כך, חשוב לזכור כי לטראומה השפעות נרחבות, לא רק על נפשו של הלוחם. הלומי קרב מתארים פעמים רבות כיצד ההתמודדות מחלחלת אל תוך התא המשפחתי. היא משפיעה גם על בני הזוג וגם על הילדים. בקרב אבות מילואימניקים רבים נוצר לעיתים "דחק כפול" - מצד אחד עומדת האחריות כלוחמים ומן הצד השני קיימת המחויבות למשפחה.
למציאות המורכבת אין פתרונות קסם, אך ישנם צעדים שיכולים לסייע. ראשית, חשוב לתת לגיטימציה לשיח רגשי כבר מגיל צעיר. צעד כזה יכול לנרמל מצוקה כחלק מהחוויה האנושית. בנוסף, בתוך המערכת הצבאית מומלץ להרחיב קבוצות תמיכה יחידתיות. קבוצות כאלה מאפשרות ללוחמים לשתף חוויות בשפה שהם מכירים. במקביל, יש צורך לפתח מענים טיפוליים המותאמים לאוכלוסיית הלוחמים, המספקים גם חיזוק של המעטפת המשפחתית. ליווי תעסוקתי, מיצוי זכויות וסיוע למשפחות הלוחמים בוודאי יקלו על ההתמודדות והנטל.
בסופו של דבר, החוסן של לוחם ושל חברה אינו נמדד רק ביכולת לעמוד בקרב הגלוי. הוא נמדד גם ביכולת להתמודד עם ההשלכות הנפשיות גם לאחר המלחמה. ברקע המערכה המתפתחת בצפון, עלינו לזכור כי לצד ההיערכות המבצעית נדרשת גם מחויבות עמוקה ומתמשכת לחוסנם הנפשי של הלוחמים ושל משפחותיהם.