אנחנו בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמה שנדמה שאין לה סוף. אך לצד רעמי התותחים והאתגרים הביטחוניים, נראה שלראש הממשלה נתניהו נותר תמיד פנאי לעסוק ב"הסברה" מסוג אחר: הסברה אישית על משפטו, על ה"עוול" שנעשה לו ועל המערכת שלטענתו קמה עליו לכלותו. בשיחה שקיימתי עם ד"ר דותן רוסו, לשעבר בכיר בפרקליטות המדינה ומומחה למשפטים, ניסינו לקלף את שכבות הרטוריקה הפוליטית ולצפות אל עבר העתיד המורכב של מדינת ישראל בצל המשפט הבלתי נגמר.
אחת הטענות הנפוצות ביותר היא שהפרקליטות היא "חונטה" פוליטית שסימנה לה מטרה. רוסו, שהיה לא מעט שנים בפרקליטות, בתוך המערכת, מציע תמונה אחרת לגמרי. לדבריו, הניסיון לצייר את הפרקליטות כגוף בעל נטייה פוליטית אחידה מתעלם מהמציאות הארגונית. ישיבות שבהן מתקבלות החלטות על תיקים רגישים כוללות לעיתים עשרות משתתפים - דתיים, חילונים, תושבי התנחלויות ועירוניים. בפורום כה רחב, טוען רוסו, כל "סטייה" פוליטית או פשרה משפטית בגלל אינטרס זר תורגש מיד ותדוכא.
הבעיה היא לא רק בפרקליטות, אלא באופן שבה הציבור מפרש את ההליך. במדינה כה שסועה ומפוצלת, השיח סביב המשפט אינו מתנהל על בסיס עובדות או היגיון משפטי, אלא בהתאמה מוחלטת לנרטיב המחנאי.
בלב השיחה עמדה סוגיית החנינה - נושא שמעסיק לא רק את המשפטנים אלא גם את המערכת הפוליטית הבינלאומית, כשברקע נשמעים קולות כמו זה של דונלד טראמפ. ד"ר רוסו מציע ניתוח מרתק שמוכיח מדוע משפט אינו מתמטיקה: חוק יסוד: נשיא המדינה מעניק לנשיא סמכות "לחון עבריינים ולהקל בעונשם".
כאן מתחיל הפלפול המשפטי: האם המילה "עבריין" מתייחסת רק למי שהורשע בפסק דין חלוט, או שמא מדובר בהגדרה רחבה יותר הכוללת גם נאשמים שמשפטם טרם הסתיים? רוסו מדגים כיצד מיקום של פסיק בתוך משפט, או קריאה של שני חלקי הסעיף בנפרד, יכולים להכשיר או לפסול את סמכות הנשיא להתערב כבר עכשיו.
על אף שקיים תקדים היסטורי בפרשת "קו 300", שם ניתנה חנינה עוד לפני הגשת כתב אישום, המקרה של נתניהו מורכב פי כמה. נתניהו אינו מודה באשמה ואינו לוקח אחריות, דבר שעומד בסתירה למהות המקובלת של מוסד החנינה. עם זאת, רוסו מעלה את האפשרות שדווקא החנינה, על-אף הפגיעה האנושה שהיא מייצגת בעיקרון השוויון בפני החוק, עשויה להיות "המוצא היחיד" לסיום הקרע המדמם בחברה הישראלית.
המלכוד כאן הוא כפול: אם נתניהו יורשע בגיל 80, לאחר עשור של משפט, העונש יהיה כנראה מינורי ולא ישיג אפקט הרתעה. מנגד, אם יזוכה מהאישומים המרכזיים, הדבר ייתן גושפנקה לטענות על רדיפה פוליטית ויעמיק את השנאה כלפי המערכת. במובן הזה, ההליך המשפטי הופך למבוי סתום שבו אין "ניצחון" לאומי, אלא רק הפסד משותף.
כעיתונאי וכאיש מדע המדינה, אינני יכול שלא לתהות על הנורמה שהשתרשה כאן. במדינות דמוקרטיות מתוקנות, "אבק" של חוסר יושר מספיק כדי שאיש ציבור יניח את המפתחות. כאן, חוקקנו חוקים המאפשרים לראש ממשלה לכהן עד פסק דין חלוט - קומבינה פוליטית של חברי כנסת שדואגים לכיסאם. נתניהו מלמד את הדור הבא של המנהיגים שיעור מסוכן: אפשר למשוך זמן, אפשר לנגח את השופטים, ואפשר להמשיך לנהל מדינה תחת צלו של כתב אישום חמור.
אנחנו לא יודעים מה קורה באמת בתוך עשרות אלפי עמודי הפרוטוקולים, וגם השופטים עצמם יזדקקו לזמן רב כדי לגבש דעה. אך דבר אחד ברור: השסע שיצר המשפט הזה בלב החברה הישראלית גדול מכל פסק דין שיינתן בסופו של דבר. האם החנינה היא כניסה לאנרכיה משפטית או שמא היא "עזרה ראשונה" הכרחית למדינה שסועה? זו השאלה שתלווה אותנו עוד שנים ארוכות, הרבה אחרי שהפרוטוקול האחרון ייכתב.