זה כבר לא רק מה שאומרים על ישראל זה מה שנשאר ממנה. אנחנו מטיילים בעולם כבר שנים. לא ילדים, לא תרמילאים בתחילת הדרך, אנשים מבוגרים, שראו דבר או שניים, שחוו מדינות, משטרים, תרבויות, מלחמות ושקט. אנחנו לא נאיביים, אבל גם לא ציניים. אנחנו הולכים בעולם עם סיפור. והסיפור הזה נקרא ישראל. פעם, כששאלו אותנו "מאיפה אתם?", הייתה שם סקרנות. לפעמים אי-ידיעה. היינו מספרים על אנשים, על תרבות, על מורכבות, הייתה שיחה. היום אין שיחה יש תגובה, "ישראל" - ואז, "בום, בום, בום". תנועות ידיים. קולות ירי. מבטים של פחד. לפעמים רחמים וזה הרגע שבו אתה מבין שלא רק ששינו את התדמית של ישראל אלא שמחקו אותה, השאירו ממנה הדהוד אחד, ריק מתוכן. וכאן נכנסת העבודה שלנו לא כשליחים רשמיים. לא כדוברים, כאזרחים. כאנשים מבוגרים שמבינים מורכבות, שיודעים להחזיק שני צדדים של אמת בלי לפשט אותה בכל שיחה כזו - במונית, בבית קפה, בשוק, במפגש אקראי - אנחנו לא מתקנים, אנחנו מספרים... מספרים על חברה שלא נכנעת להגדרה אחת, על אנשים שחיים חיים שלמים בתוך מציאות לא פשוטה ועדיין יוצרים, בונים, מתווכחים, צוחקים. אנחנו מסרבים לתת לישראל להישאר "בום, בום, בום". לפעמים זה מבט מופתע בצד השני לפעמים שאלה נוספת! לפעמים רק שתיקה אחרת, פחות שיפוטית זו עבודה קטנה. שקטה. כמעט בלתי נראית אבל היא מצטברת, כי אנחנו מבינים משהו שאולי צעירים עוד לא תמיד מבינים תדמית היא לא רק עניין של הסברה היא עניין של נוכחות אנושית של מפגש. של פנים מול פנים. ואנחנו, דווקא בגיל שבו כבר ראינו אכזבות, מורכבויות, וגם תקווה, מביאים איתנו עומק שאי אפשר לזייף אנחנו לא מדברים בסיסמאות. אנחנו מדברים אמת, האמת שלנו וזו אולי השליחות הכי לא רשמית והכי חשובה להחזיר לישראל פנים. קול. נשימה להזכיר, גם למי שמולנו וגם לעצמנו שישראל היא לא רק מה שרואים בחדשות היא האנשים שלה. והמאבק הזה על איך רואים אותנו בעולם לא מתרחש רק במסדרונות ממשלה או באולפנים הוא מתרחש כאן, בינינו בשיחה אחת אחרי השנייה. מול עוד אדם שאומר." ישראל"? ואנחנו עונים, לא ב-"בום, בום, בום"...אלא בסיפור אהבה.