אם משהו לא פשוט, אז זה פשוט לא. יש רגעים שבהם המציאות נראית כמו מערכון - רק בלי פאנץ'. הרבה רעש, הרבה דרמה, הרבה "בום", ומעט מאוד תשובות. במרכז הבמה עומדת ישראל מוקפת בשחקנים שלא מפסיקים להצהיר, לאיים, ולהסביר למה הכל כל כך מורכב. מצד אחד אירן מעצמה אזורית בעיני עצמה, עם חזון גדול ושפה של אידיאולוגיה. מצד שני ארגון שכבר מזמן הפך לסמל, למותג של התנגדות, למי שתמיד מוכן לסיבוב הבא, חיזבאללה.
ובאמצע? ישראל. לא סמל, לא רעיון מופשט, מדינה עם אנשים, עם חיים, עם מציאות יומיומית שלא נכנסת לכותרות הדרמטיות. מדינה שמוצאת את עצמה שוב ושוב בתוך סיפור שמישהו אחר כותב, אבל היא זו שמשלמת את המחיר הכי מוחשי. האבסורד הוא שכולם מדברים על מורכבות. אסטרטגיה, הרתעה, מאזן כוחות. מילים גבוהות שמנסות להסביר למה אי-אפשר פשוט לעצור, לחשוב, לשנות כיוון. אבל מתחת לכל זה מסתתרת אמת הרבה יותר פשוטה, כמעט מביכה בפשטותה; אם צריך להסביר כל כך הרבה, כנראה שמשהו לא עובד.
אירן משחקת משחק ארוך, זהיר, מחושב, מפעילה אחרים, בוחנת גבולות, שומרת על מרחק בטוח. חיזבאללה מציג עוצמה בלתי מתפשרת, אבל גם הוא יודע היטב את המחיר של כל צעד. וישראל? ישראל חיה בתוך המשוואה הזו, לא כתרגיל תיאורטי אלא כמציאות יומיומית. וכאן נכנס ההומור, אותו חיוך קטן, כמעט ציני, שמבין את האבסורד; כולם מדברים על ניצחון, אבל איש לא באמת מסביר איך זה נראה ביום שאחרי.
אז אולי הגיע הזמן להגיד את זה בלי עטיפות: אם משהו לא פשוט, אז זה פשוט לא? ואם אחרי כל הרעש, כל ההצהרות וכל הסיבובים אנחנו עדיין באותו מקום, אולי הבעיה היא לא במורכבות, אלא בהתעקשות להמשיך לשחק משחק שאיש לא באמת מנצח בו. והשאלה האמיתית היא לא מי ינצח בעוד סבב, אלא מי יעז פעם אחת לשבור את הכלל הלא כתוב הזה, ולהפוך את הפשוט, לפשוט באמת.