לפעמים, בתוך הפסקול המדאיג של החדשות, בתוך המרדף המטורף של החיים, כשהאקשן נהיה רועש מדי והמציאות דוחקת בך מכל הכיוונים, הנפש צריכה לעצור בצד הדרך. ברגע כזה של עומס יתר, אדם צריך ללמוד ללחוץ על הכפתור. כפתור הפנטזיה. זה אותו כפתור הגנה פנימי שהתקנתי לעצמי עוד בילדותי. אותו מנגנון פנימי שמאפשר לזמן לעצור מלכת ולהיגיון לנוח לרגע קטן.
הפעם החלטתי לקחת את מיטב אושיות התרבות שבנו את הפסקול של הנשמה שלנו, ולהושיב אותם בסיטואציה שבכל יום אחר הייתה נראית בלתי אפשרית. דמיינתי לעצמי אולם מואר, כסאות אדומים מסתובבים, וארבעה ענקי רוח שעומדים למבחן המציאות המודרנית. לצידם יעלו ויבואו מתחרים "אלמונים".
זהו לא ניתוח ספרותי. זוהי אתנחתה. מסע דמיוני שבו המילים האלמותיות נפגשות עם הקולות שהעניקו להן חיים. זהו הרגע שבו הלב בוחר את הנבחרת שלו, והדמיון הפרוע מקבל פיקוד. יש לי כורסה מכושפת כזו שאם אני מתיישב עליה אני מיד נרדם. התיישבתי על הכורסה המכושפת ומהר מאוד צללתי לתוך חלום שכולו שיר. השיר שלנו.
הבמה חשוכה, ארבעה כסאות אדומים מסתובבים. השופטים הם: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נעמי שמר וחיים נחמן ביאליק. האורות נדלקים. חוה אלברשטיין עולה לבמה. היא מתחילה לשיר בקול נמוך ומדויק: "שמרי נפשך, שמרי חייך...". נתן אלתרמן לא מחכה לסוף המשפט הראשון. הוא לוחץ על הזמזם ומסתובב במהירות.
בעיניו יש דמעות של דאגה. הוא שומע בשירה של חוה בדיוק את מה שרצה לומר לבתו תרצה. הוא יודע שרק היא יכולה להעביר את החרדה והאהבה המגוננת הזו. ההתרגשות ניכרת. הביצוע מושלם. המתמודדת הבאה היא שולי נתן, עם גיטרה אקוסטית בלבד. היא מתחילה בפריטה עדינה: "אוויר הרים צלול כיין...".
נעמי שמר מחייכת חיוך רחב, לוחצת על הכפתור ומסתובבת. היא מזהה מיד את הקול הפעמוני שחיפשה. היא לא מחפשת דיוות, היא מחפשת את הצניעות ואת הטוהר של ירושלים, ושולי היא בדיוק זה. המתמודדת השלישית היא רוחמה רז, לבושה במדי צה"ל של צוות הווי. היא מתחילה לשיר: "בארץ אהבתי השקד פורח".
לאה גולדברג מקשיבה בריכוז, מהרהרת על ליטא הרחוקה ועל הבית בירושלים, ואז לוחצת. היא מסתובבת ורואה ברוחמה את השילוב המושלם בין העבר האירופי ליופי הישראלי החדש. "זה הקול של המכורה שלי", היא לוחשת. אחרון עולה אריק איינשטיין. האנרגיה על הבמה משתנה. הוא פותח בקולו: "היא יושבה בחלון וסורקה שיערה. בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה".
חיים נחמן ביאליק קופא על מקומו. הוא לא רק לוחץ על הכפתור. הוא מזנק מהכיסא. הוא מסתובבת ורואה את מי שהפך את המילים העתיקות שלו לחיות, נושמות וסקסיות בלב תל אביב. ביאליק מביט באריק, הילד המאצ'ו הנצחי, ויודע, כמוני, שפסקול השירים האלה יהדהד לנצח בלב של כל אחד מאיתנו.
ואז התעוררתי בבהלה לא ברורה. השקט בחדר היה פתאומי ומכאיב, כמו תקליט שנגמר באמצע השיר. הטלוויזיה עוד הבהבה על "השתק", מקרינה כותרות חדשות אפורות, אבל באוזניים שלי עוד הדהד הקול הקטיפתי של אריק. ניגשתי לחלון והבטתי החוצה. ברחוב בחוץ על המדרכה, חלפה עלמת חן כחולת עיניים ושערה הארוך התבדר ברוח. באוזניה היו מונחות אוזניות קטנות ולבנות. לרגע אחד, המבט שלנו נפגש. זה היה פלירטוט. היא חייכה אליי, ואני השבתי לה בחיוך. כמעט הזמנתי אותה אליי פנימה. כמעט היא נכנסה בלי הזמנה.
לא הייתי צריך לשמוע כדי לדעת מה מתנגן אצלה בלב באותו רגע, מה מתנגן אצלה גם באוזניים. ידעתי היטב שגם היא לחצה על כפתור הפנטזיה. בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה. בארץ אהבתי השקד שלי פורח, ואת, שמרי נפשך. שמרי חייך. שמרי יופייך. זה לא אוויר הרים צלול כמו ייין. זה רק כפתור הפנטזיה. זו רק הכורסה המכושפת שלי.